ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 13 באוקטובר, 2011

"דמדומים" מאת סטפאני מאייר – כסאגה על התבגרות ועוצמה נשית

זהירות, ספויילרים כבדים…

ספר ראשון

בלה היא כל-נערה אמריקאית פשוטה, כהת שיער וחומת עין, המחליטה לעזוב את החוף המזרחי המואר והחמים לטובת עיר צפונית גשומה וסגרירית.
הבוחרת להשאיר את אמה לנדוד עם בן זוגה הספורטאי בחייה החדשים, ולנסות לחיות עם אביה, שריף העיירה והרווק המזדקן, שאת ביתו עזבה כתינוקת.

לכאורה, שום דבר לא מיוחד.
אלא שאז היא מתאהבת בערפד.
כמובן, שום דבר כאן לא פשוט.

צבע העיניים שלו משתנה, הוא עוצר בכף ידו מכונית שעומדת לדרוס אותה, ולרגע קצר אחד נדמה, שהוא לא יכול לשאת אותה.
מאז רומיאו ויוליה, הית'קליף וקאתי, רט באטלר וסקרלט או'הרה – הרומנים הגדולים מהחיים של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 – לא היה רומן גדול מהחיים כזה.
נערה ממוצעת וערפד אינטליגנטי, יפהפה ומקסים, מתאהבים.

ומי לא עומד בדרכם – שאר נערי העיירה, שמאוהבים כולם באותה כל-נערה פשוטה מן החוף המזרחי, אביה המודאג, חברו הטוב ובנו – אינדיאנים מהשמורה הסמוכה – הנועצים בה מבטים אפלים ויודעי סוד, בני משפחתו של הערפד החוששים להתגלות, ואפילו ערפד זר המאיים על חייה (אותם היא מוכנה להקריב כדי להגן על אמה, אך לבסוף ניצלת על ידי אהובה)  – אבל דבר לא יכול לה, לאהבה.

קמה ילדה, הלכה מאמה, פגשה גבר, והנה היא כאן, ניצבת אל מול העולם. הגבר הזה יהיה שלי ואני שלו, על אפכם ועל חמתכם. אני הטרף והוא הטורף? עוד נראה.

ספר שני

דבר לא יכול לה, לאהבה, מלבד הגבר שמולה. והוא חושש להיות טורף (גבר?). היא אינה חוששת. היא משתוקקת. גלוית מבט וקצרת רוח היא צועדת לעבר האופק, אבל הוא נבהל למראה טיפת הדם הראשונה.

הוא לא יכול לשאת את הסכנה. את הסכנה שבמימוש. את עצמת האהבה. הוא נסוג לאחור. הוא מוותר. באחת הוא מנתק הכול והולך.

אותה השריטות אינן מטרידות כלל. אין בה כל פחד. אבל הוא הולך, והיא נותרת. שלושה חודשים חשך עליה עולמה. אין בו כל טעם. מי שטעם מעוז האהבה, אינו יכול עוד למצוא לו חיים בלעדיה. גם אם גופה עודו חי, נפשה מתמוססת.

בינתיים הוא מהלך בעולם כארי בסוגר. העולם סוגר עליו והוא לבדו.
גם הוא אינו מוצא טעם, אבל גם אומץ אינו מוצא.

היא דווקא מוצאת. אומץ למות. היא מגלה שרק הקרבה למוות, רק הסכנה, מקרבת אותה לאהובה. ומרגע זה היא מחפשת את הסכנה.
כדי להתקרב, כדי לאהוב, כדי למות.

אך בדרך לשם נמצא אינדיאני אחד. שחור שיער וטוב מבט. יפה חיוך וחסון גוף. והוא מצליח לגעת בקצה אצבעו בקצה נים הנפש, ולעורר אותה קלות.
משהו זע שם. משהו מושך אותה מעט למעלה. נותן לה סיבה קטנה להמשיך.
לא מספיק. הסכנה, המוות, הסוף, הקרבה, האהבה הגדולה מהחיים – הם עדיין מושכים אותה יותר.

כמו שיכלה לבחור בחיים, היא בוחרת עכשיו במוות. כל האנשים אהובים ויקרים, אבל עכשיו זה רק היא מול העולם, והיא בוחרת, והיא קופצת.

ואינדיאני אחד, שחור שיער וטוב עיניים, מציל אותה.
והערפד, מעשה רומיאו, מחשב את קיצו לאחור בעקבותיה.
והיא מנסה למנוע בעדו.
ושלא כמו ברומן ההוא, שם האהבה הגדולה דינה מוות, בלה מצליחה להציל את אהובה. האהובים שבים זה לזרועות זו.

מוות או אהבה, אלה האפשרויות, שאין חיים בלעדיה, ומה שלא יקרה בה, מבין גם הפחדן, טוב ממה שיכול לקרות בלעדיה.

הנה כי כן, מצילה הנסיכה את הנסיך.

ספר שלישי

עתה, משהוכיחה את כוחה, מבקשת הנסיכה להפוך לערפדה. כך, היא בטוחה, לא תרחף עוד מעליה כל סכנה, ואוהבה יוכל סוף סוף להתמסר לה ללא חשש (כלומר, לשכב אתה כבר לעזאזל).

ושוב זה האהוב – מסויג, חושש להביאה בשערי עולמו, בשערי הכוח המופלא – שכוח הרס בצדו, וחיי נצח בחובו.
והוא מוצא גם תואנה – תסיים את חוק לימודיה, תבוא עמו בברית נישואין, או אז יואיל להביאה בשעריו.

הנסיכה שלנו כבר רותחת, כל קצות חושיה מפרפרים ברצון עז להתחיל לחיות את חייה, לממש את אהבתה. והיא נחושה שלא לוותר. גם אם צבא שלם יקום עליה, לא תוותר.
כמו שהשיבה אותו אליה, כך יהיה שלה במלואו, כך תהיה היא שלו.

ויש גם אינדיאני אחד, שחור שיער ויפה עיניים, שעתה הן רושפות זעם וקנאה. שגם הוא יוצא עכשיו לקרב, ואין לו כל כוונה לוותר. שנערתו, זו שגאל והציל ושלה ממעמקים, לא ייתכן שתהיה לאחר.

והוא יודע! הוא יודע שעליה להיות שלו, ורק היא עוד לא יודעת. אבל הוא יראה לה, הוא יחבור אף לאויבי נפשו כדי להגן עליה. הוא יהיה לצדה ויילחם למענה ויחמם אותה שלא תקפא, גם בנוכחותו של אותו יצור מאוס שטעתה לחשוב שהיא אוהבת, היצור שזנח אותה ושבר את לבה. היצור שלעולם לא יוכל להעניק לה חיים, חום ואהבה כמותו..

והיא תגלה, היא תבין, היא מוכרחה לגלות – שהיא אוהבת אותו.

והנה נוספה לה הצלע השלישית לאהבה, עתיקה כימות העולם, עתיקה כאהבה עצמה. היא תישק לו, הנערה, והיא תדע כי הוא יקר ללבה.
אבל אהבתה היא אחת ואין בלתה.
ונער אינדיאני שחור שיער ושבור לב, יהפוך לזאב אדמוני ויפה עיניים, ויצא לדרך. היא תלטף את צווארו והוא ירחיק נדוד, כי לא די לו בכך, היות חיית מחמד.
והנערה, כמו באגדה אינדיאנית עתיקה, תכריע את קרב. תשפוך את דמה, תסיח את הדעת, תציל, שוב, את אהובה, תציל, שוב, את עצמה.

כי לא די, מסתבר, באהבה. כדי לגדול יש גם להקריב ולצאת למלחמה.

ספר רביעי

אהבה עומדת להתממש. נערה עומדת על ספם של החיים, נחושה ונמרצת לחיותם. זו לא אותה נערה כהת שיער שהגיעה לעיר הצפונית בג'ינס וטי-שירט וטנדר ישן. זו נערה שידעה אהבה, שברון לב, הקרבה, דאגה, מאבק, ניצחון, הצלה. ושום דבר לא יעמוד בדרכה.

אהובה יינשא לה, לבקשתו התמוהה, ישנה אותה ויהפכה לערפדה, ואז יבתק סוף סוף את בתוליה. זו משאלתה.
משאלתה תתגשם, אך בדרך קצת שונה.
חתונה תיערך, למגינת לבם של צעירי העיירה, לפקפוקו של האב, להתרגשותה התמימה של האם, לפרצופה החמוץ של הערפדה-האחות, שנהפכה לערפדה בעל כורחה, ותוגתה על כך שנמנעו ממנה חיי אנוש, על היכולת ללדת, לגדל ילדים, להזדקן ולמות, מונעת ממנה לשאת את הויתור שעושה בלה על כל אלה, ולשמוח בשמחתה.

חתונה תיערך, וזאב אדמוני אחד יילל אל הירח, נוגה כלילה עצמו.
ואישה נחושה אחת תצא לירח הדבש שלה על אי בודד ותמתין למה שיבוא קודם – סקס, או נשיכה.
וערפד אחד יפה תואר יחכה לה במים, עירום, לבן, קר ונוקשה כאבן, אבל לבו לוהט בעוצמה.
ואישה אחת תבוא אליו לים ותדעו סוף סוף, בעונג ובעוצמה.

וערפד אחד יקום בבוקר, נחרד מסימנים כחולים על גוף אהובתו, והיא לא תחוש כל כאב, רק רעב נורא. ובטרם תהפוך היא לערפדה – יתגלה כי ערפד צומח בבטנה האנושית, והוא רעב, והוא ניזון מדמה.
וערפד אחד, פחדן ומודאג, ירצה לוותר על הצאצא בתמורה לחייה. אבל היא, נחושת רצון וידועת קרבות, לא תוותר עליו. וערפדה אחת, שלעולם לא יהיה לה ילד, תגן עליה ותעזור לה, כי מבינה היא ללבה.
ואינדיאני אחד, שחור שיער ויפה עיניים, ירתח על כי מוכנה היא לכלות את חייה למען צאצא מעוות, אך יישאר לצדה כי יאהבה.

ההריון יכלה את כוחותיה, אך היא לא תוותר. האב המודאג יציע לה אפילו את יריבו הוותיק כתורם זרע, אם בילד חפצה נפשה, אך היא נלחמת עכשיו למען דבר גדול יותר, גדול מהאהבה שעד לפני רגע היתה חשובה מכול, גדול גם מחייה עצמה. היא נלחמת למען ילדה.

ובלידה יאיים היצור לקרוע את גופה ואת נפשה, אך אז סוף סוף יאזור האב אומץ ויגאל אותה מייסוריה בנשיכתו, מוכן סוף סוף להכניסה לעולמו.
ולעולם תבוא תינוקת. חציה אדם חציה ערפד. עיניה גדולות ויפות וחכמות, ואינדיאני אחד ייפול שדוד לרגליה, כי נקשרה נפשו בנפשה.
ולעולם תבוא אמא אחת. חדשה ויודעת. משיגה את מבוקשה ונלחמת עליו. אמא מנצחת. שעכשיו גם גופה פלדה ויופייה קורן והכול רואים מה חזקה היא.

כה חזקה עד כי היא יכולה לשלב בין שני העולמות למרות שזה עתה באה לאחד מהם. כה חזקה עד כי היא יכולה לשאת ריח אנוש ולא לנעוץ בו את שיניה.
ועוד כוחות יתגלו בה. משייקראו בני השבט לקרב, יפוץ כוחה האמהי לכל עבר, ושמיכת הגנה גדולה היא תפרוש על כל הלוחמים לצדה, ולא יוכל איש לפגוע בהם.

ולבסוף יבוא הכול על מקומו בשלום. אישה באה לעולם ופילסה בו דרכה, בנחישות, ללא מורא. ובזכות ולא בחסד זכתה – באיש, בילדה, במשפחה.
ובאינדיאני אחד שחור שיער שלא מוריד את עיניו מבתה.
באושר ובשלווה שנשענים כולם על עמוד התווך שהיא.
העמוד החזק, היציב, המגן, שעיניו נשואות קדימה.

8 תגובות   (רסס)

  1. אפרת רובין ברד הגיב:

    ואוו, כתבת כל-כך יפה וקולח ומרגש ומרתק !

  2. לילך הגיב:

    תודה, יקירה! 🙂
    חג שמח מאוד!

  3. מיכל בז הגיב:

    כתוב מצוין ומרתק.

    גרמת לי לקנות את הספרים! מזל שהם היו במוזלים בסטימצקי. ועכשיו כמובן שאני חייבת לחפור עליהם קצת.

    אני לא מצליחה להניח אותם מהיד אבל אני חייבת לצאת בקריאה נרגשת לכל מי שמחשבת לעשות את הטעות ולקרוא בעברית: מדובר בתרגום הכי גרוע, הכי קלוקל, הכי נטול עריכה לשונית שקראתי מימיי.

    ולספרים עצמם: בעיני יש בהם בעיה של צדקנות פוריטנית. כל הספרים הם מין שיר הלל לאיפוק המיני. ניצחון הרוח על החומר, כמו שהגיבור קורא לזה. הם מתחככים ומתנשקים, אבל הם לא שוכבים. הם צנועים בצורה כמעט לא הגיונית. מלאכותית. נכון שזה ספר נעורים, אבל עדיין. משהו שם לוקה בחסר.

    כשאני הייתי נערה קראתי באמת את "חלף עם הרוח" – זה ספר גדול! חבל שאי אפשר להביא את רט לעיירה הזו, הוא כבר היה מסדר שם הכל…:)
    ושם הייתה תשוקה, ילדים, סקס. עולם שלם התנחשל מסביב לרט ולסקרלט. פה – הדמויות המיתיות האלו הן ריקות מתוכן. הכאב שלהן ברור מדי, הקונפליקטים דלים. הם לכאורה גדולים מהחיים, אבל בעצם לא. הם פשוטים מדי.

    הספר כתוב כל כך דל – בגוף ראשון, כמובן. והכל מוגש: אם למישהו כואב, אנחנו נדע מיד. כי בלה תגיד: ראיתי את הכאב בעיניו.

    אני קצת מרחמת על בני הנוער של היום. גם מקבלים מין תרגום רע כזה שאפילו מילות היחס בו לא מדויקות (להבחין על? להתקשר עם? מי מדבר ככה? ולמה הוא נראה תפוס במחשבות ולא שקוע במחשבות? ומה זה לעזאזל להתנחרר?), גם הכול כל כך שטוח שם. טיפה של תחכום אין בספר הזה וגם בלי סקס.

  4. לילך הגיב:

    בעניין הסקס – אני מדברת על זה ב"קריאה" הזאת. באמת נורא מעצבן. אבל גם בלה מתעצבנת! הפוריטניות היא שלו.. וזה קונפליקט אמיתי נראה לי, שמשקף אולי זרמים בנצרות בארה"ב? לא יודעת.
    מצד שני, סטפני כידוע מורמונית, ובספר נפתחת, ולו במרומז, אופציה של אפשרות לאהוב יותר מאדם אחד.. פוריטני? כבר לא כל כך.
    בקיצור, אני כן מצליחה לראות את המורכבות.
    יכול להיות שיש כאן עניין עם קצת למתן דווקא את המתירנות המינית. עם קצת לחזור אחורה לערכים כאלה של אהבה אחת, של לחכות עם הסקס לבחור הנכון ולאהבה האמיתית.
    קשה לי קצת עם הטענות האלה שכל מה שהיה פעם הוא יותר מורכב עמוק ומתוחכם ממה
    שיש היום. אני ממש לא בטוחה שזה ככה. אז היינו נערות ונסחפנו עם הרומנים שהיו אז, והיום הנערות (והאמהות שלהן :-)) נסחפות עם הרומנים שנכתבים היום.
    בקשר לגוף ראשון – לא הבנתי מה רע בזה. חוץ מזה שלפחות קטע אחד כתוב בגוף ראשון מנקודת מבט של גיי'קוב – ואני באופן אישי מתה עליו. מתה על איך הקול שלה הופך להיות לגמרי שלו. נכון שהרבה יותר מרשים במקור, אבל נחמד גם בתרגום.
    בקשר לחלף עם רוח – מלא בגזענות וברעות חולות אחרות – ממש לא מושלם בעיני.
    ורט וסקרלט לא היו בני נוער.. וגם התרגום לא ממש שיקף את איך שדיברנו אז..
    כתבתי קצת לא מסודר, סליחה.
    אה, ואגב, גם לבנות הנוער שאני מכירה יש השגות על התרגום..

  5. מיכל בז הגיב:

    בלה מתעצבנת, אבל בסוף גם היא מחליטה שזה הדבר הכי טוב לעשות, הכי אחראי.
    וכן, נכון. גם אני אהבתי את האפשרות לאהוב גם את ג'ייקוב וגם את אדוארד. וגם הדרך שבה אדוארד הכיל את כל זה, הייתה נערצת למדי.

    אבל אדוארד כולו נערץ. ובכלל, היום כשקראתי את החלק השלישי הגעתי למסקנה שהכי מגניב זה חבר ערפד: גם חתיך נורא, גם בוגר מאוד( כי הוא כבר בן 100)והכי חשוב, אין לו מה לעשות כל היום חוץ מלדאוג לך. עשו לי קלסטופוביה שני אלה. לא מאמינים בספרציה.

    לא כל מה שהיה פעם היה יותר מורכב ועמוק, ברור שלא. עכשיו נזכרתי גם ב"אליפים" וכל הספרים של אסתר שטרייט וורצל כשקראתי כנערה. הם היו מאוד לאומיים ומאוד דידקטים. לא ספרות טובה במיוחד, אבל לפחות עברית נורמלית. בספר השלישי של דמדומים, נראה שהם החליטו לאמץ את החזון של בן גוריון ולהשמיט את ה"את".
    זה לא זלזול של הוצאה? העריכה הלשונית הזו?

    זה לא שיש משהו רע בגוף ראשון – אבל אני לא מכירה ספר "חדש" לבני הנעורים שלא כתוב בגוף ראשון. יש משהו בגוף ראשון שהוא מאוד מצומצם ויחד עם זאת מאוד מרוכז. כקוראת, את לא מסיקה מסקנות בעצמך באשר לרגשות של הגיבורים, הם ניתנים לך, כל הזמן. ובאינטנסיביות גדולה. אני צריכה לחשוב למה זה לא נראה, אבל זה לא נראה לי. יש בזה משהו מאוד מוגבל.

    ובקשר לחלף עם הרוח – סטייה אישית שלי. מתה על הספר הזה. את צודקת, הוא מפוצץ גזענות. אבל הוא גם מאוד מורכב והדמויות בו מאוד עשירות וגם לא מודעות, חלק גדול מהזמן, למניעים שלהן עצמן. הן גם חסרות. יש בהן משהו חסר.
    בלה עברה גירושים בגיל צעיר, אדוארד עבר טראומה אדירה כשהוא הפך לערפד, ג'ייקוב יתום מאם – אבל כל אלו הן עובדות שמוגשות לך ואין אחריהן כלום – הן לא תורמות כלום להבנת הדמויות. אין בהן משהו חסר, בדמויות של מאייר, הן שטוחות מדי בשביל זה.

    ואחרי כל זה – וואי, וואי. איך נפלתי חזק בסידרה הזו. את כל סוכות בזבזתי עליה ומחר אני רצה לקנות את הספר הרביעי.
    והכל בזכותך, לילך. כי כל כך אהבתי את הרשימה שלך.

  6. לילך הגיב:

    כמו שאפשר לראות ברשימה שלי – האמת שתוך כדי כתיבה הבנתי את זה – אדוארד לא נערץ עלי בכלל. הוא בעצם מן סוג של רכיכה (ועוד לעומת ג'ייקוב שהוא כולו אש ולהבה של רגשות סוערים ורוח קרב). אולי עבר יותר מדי זמן מאז שקראתי? אבל נראה לי שבעיקר בלה מעריצה אותו. ומה שניסיתי להראות זה שמי שראויה להערצה זו בלה.
    לדעתי היא לא מוותרת על הסקס – היא מוכנה להקריב הרבה (להתחתן! זה הכי הזוי בשבילה ומשחזר כביכול את הטעות של אמא שלה) כדי לקבל אותו.
    זה שכל הרגשות ניתנים לך מחד אבל אין התייחסות ישירה לטראומות של הגיבורים מאידך – זה לא קצת סותר? כן יש דברים שנשאר לך להשלים פערים בהם.
    אני לא ממש זוכרת את חלף עם הרוח. גם אני אהבתי אותו, אבל אני לא בטוחה שהדמויות שם באמת היו הרבה יותר מורכבות. וכמו שאת אומרת – באמת היתה אז פחות נטייה פסיכולוגיסטית לנתח את מניעיהן הרגשיים וכו'.. משהו שהפך לחלק מהשפה שלנו ומן הסתם נכנס גם לספרות.
    יש משהו בנעורים שהוא שחור ולבן, הכול או כלום – גם הרשימה שלי כתובה קצת ככה – הכול מאוד גדול ודרמטי – אני רואה את זה גם על הבת שלי. המורכבויות של החיים נתפסות באמת לעומקן לדעתי רק בגיל מבוגר יותר. לכן על פניהם אולי ספרי הנעורים רדודים ושטחיים קצת – אבל אולי זה מה שכל כך סוחף (גם אותנו), בגיל הזה, בספרים האלה – הכול ברור ומובן, יש טוב ויש רע ויש מלחמות צודקות.. 🙂
    ותודה על המחמאות!

  7. לילך הגיב:

    התרגום הקלוקל (והעריכה הרשלנית) הוא בהחלט סוג של זלזול בקהל היעד הזה.
    הבת שלי היתה בפורום דמדומים, והן קראו את הספרים באנגלית לפני שהם תורגמו (היה גם קצת לחץ לתרגם בגלל ההיסטריה סביב זה, אולי זה מסביר חלק) ואחר כך שלחו להוצאה מכתב מחאה על התרגום!
    כך שהבעיה היא לא בני הנוער אלא הוצאות שמזלזלות בהם..

  8. כסנדר הגיב:

    ממש לא ברור לי איך ספר על נערה צעירה שנכנסת לקשר תלותי ואובססיבי עם גבר בעל נטיות הרסניות שמבוגר ממנה בעשרות שנים, ומוכנה להקריב הכל — אפילו את חייה — רק כדי להיות איתו, ובסופו של דבר משנה את עצמה כדי שהיא תוכל להתאים לו, הוא ספר שמעצים נשים.

    אני חושב שהמסר מעביר מסר ממש גרוע לנשים, בעיקר לאור העובדה שקהל היעד המרכזי הן בנות נוער צעירות ונוחות להתרשמות, שעדיין מתקשות להשלים עם דברים כמו שאהבה היא לא הדבר החשוב ביותר בחיים, שבדרך כלל היא לא נמשכת לנצח, ושלא כדאי להקריב יותר מדי מעצמך בשבילה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )