רק שלא יצביעו עליי ויגידו "תקריא בקול רם".
כי אם זה יקרה
אז יחד עם זה
יגיע גם סוף העולם.

אני יודע מאה קסמים בעל פה, ואת כל סמלי המכוניות,
אני מכיר ציפורים לפי הציוץ, ואלוף בגולות צבעוניות.
אז למה כשאני יושב על כסא מול הספר החום,
אני מרגיש כאילו שאני לא יודע כלום?

הדשא הוא ירוק כל-כך, ובטח נעים ורך,
אני רוצה לשכב עליו, אני פשוט מוכרח.
אסור לקום מהכיסא, אני יודע שאסור,
אז אולי אני אכתוב עליו סיפור.

כשאני יושב לבדי מול הדף,
המספרים נראים לי המון.
אבל בחנות בלי בעיה,
אני מחשב ת'עודף על טילון.

רגע אני כאן, ורגע אני שם
רגע לבד, ורגע כולם
רגע פוחד, ואז מתגבר
רגע חייב, ואז מוותר
רגע יודע, רגע שואל
רגע בוכה, וכבר צוהל
רגע אור – רגע צל.
אני כל הזמן מתחלף, אני המון דברים,
אז למה אמרת רק "חולמני" ביום הורים?