עקרת האתר

(האלטר אגו של יונת שרון) דואגת לסדר ולנקות כדי שיהיה נעים לכולם. לפעמים מנדנדת, וכשצריך לוקחת על עצמה את תפקיד הרעה.

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 22 בינואר, 2013
6 תגובות

אני ויוקו והתמודדות עם המוות של אחותי

מאת: לילך רם שצופק
(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

יוקו: "אמא, מחר אני אבכה וביום שישי אני אמות, אני אהיה עם אילת."
אני: "יוקו את מתגעגעת אל אילת? גם אני."
יוקו: "בא לך גם למות איתי? אז ביום שישי נמות?"
אני: "אני רוצה לחיות, יוקו, אני רוצה שתחיי איתי."
יוקו: "למה?"
אני: "כי אני אוהבת אותך ואני אוהבת לחיות, ויש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיים האלה ואני רוצה שתהיי לידי ואיתי כשאני עושה אותם."
יוקו: "אמא, למה אילת ברחה מהבית?"
אני: "לא הכל אני מבינה, יוקו, אבל אילת בעולם אחר, והיא גם איתנו, למשל בזיכרונות שלנו ודרך כל הדברים שהיא השאירה לנו. אני חושבת שאילת כנראה גמרה מה שהיה לה לעשות בחיים פה, בעולם הזה."
יוקו: "אז אמא, למה את עצובה שאילת לא פה? בא לי שהיא תבוא."
אני: "אני מאד מתגעגעת אל אילת, היא איתי כשאני חושבת עליה, אבל בא לי להתחבק איתה, בא לי אפילו שהיא תכעס עלי, בא לי שהיא תפנק אותי ואותך."
יוקו: "אמא למה אילת מתה?"
(שחזור של שיחות עם יוקו בת 4, ושאלות בלתי פוסקות שלה בתקופה האחרונה, בעקבות המוות של אחותי.)

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 10 בינואר, 2013
9 תגובות

סבתא שלי שנאה רופאים

מאת: מאיה מוסן לוי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

סבתא שלי שנאה רופאים ובתי חולים. הפעם היחידה בחייה שאושפזה בבית חולים הייתה בלידת בתה הרביעית, היחידה שנולדה בארץ לאחר שעלתה מעיראק.

סבתא שלי אהבה לעבוד, כמה שהייתה חרוצה. יום יום הייתה קמה לפני צאת החמה, יוצאת לעבודה ושבה בצהריים, במשך שנים. גם הרבה אחרי גיל הפנסיה שלה, המשיכה לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה, במין רוטינה כזאת. פועלת פשוטה השמחה בחלקה.

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 1 בינואר, 2013
2 תגובות

מוות ולידה

מאת: דיאנה אידלמן-קרת
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)

אבי לא זכר ימי הולדת, הוא לא ידע את שמות המורות שלי בבית הספר ולא הכיר את הבחורים שחיזרו אחרי. 16 שנים אחרי שעזבתי את הבית, בבואו למות בביתי, הוא נתן לי  מתנה חשובה ולא קלה. הוא נתן לי את ההזדמנות לתת לו כבוד ולסעוד אותו.

הייתי בחודש השלישי להריון עם בני השני.
בתוך גופי הרגשתי את החיים החדשים המתהווים, ובחדר היפה ביותר בביתי – ליוויתי את אבי בגסיסתו.

המשך »

7 באוגוסט, 2012
3 תגובות

גבולות ותחומים בטבע

מאת: מיכה לבנה ז"ל

זהו חלק ממאמר שהתפרסם בעלון רֹתם 1988 בנושא מיפוי תפוצה של צמחים, אך הרעיונות רלוונטיים גם לסוגים אחרים של גבולות והגדרות.

ידיעת הגבולות של כל נושא שעוסקים בו חשובה מאד. אולם הגבולות עצמם הם נושא בעייתי בכל מקום ומכל הבט שנבחן אותו: גבולות בין אזורים, גבולות בין ארצות, גבולות בין מדינות. הוא הדין גם בנושאים אחרים לגמרי – כמה קשה להתוות גבול ברור בין מתמטיקה לפיזיקה, בין דת לפוליטיקה, בין יום ללילה, בין מוסרי ללא מוסרי או בין כחול לירוק. ובביולוגיה – יודע כל מי שמתעמק, כי גם הגבולות בין המינים, הסוגים, המשפחות והסדרות אינם חד-משמעיים תמיד, או שהם נתונים במחלוקת בין מדענים שונים. ויש כמובן עוד דוגמאות בלי-סוף מכל שטחי המדע ומכל שאר שטחי החיים.

מעניין אולי להשתעשע במשחק מלים: "להגדיר", "להגביל" – עניינם קביעת גבול, גדר מסביב; ואילו "להגדיל", "להגביר" – יביא לידי פריצת הגדר, הגבול.

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 10 ביוני, 2012
תגובה אחת

טיול על אתונות

מאת: יונית קריסטל
(מתוך גיליון 45, אפריל 2003)

את אביגיל הריתי במערה בדרום הר חברון, במהלכו של טיול רגלי מלווה באתון. זה היה טיול הסטורי, בעיקרו בשטחי הרשות הפלסטינית, ומעבר לקו הירוק. למדתי בו המון על מה שקורה בארץ ובשטחים ממראה עיניים, ומשיחות עם אנשים – "יד ראשונה". (כתבתי סיפור של כל הטיול, ואני אשמח להראות ולשלוח למי שרוצה).

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 15 במאי, 2012
9 תגובות

המקצוע: אימא

מאת: אניטה תמרי

כבר שנים שאני מנהלת אותה שיחה, בכל פעם עם פקיד או פקידה אחרים, במקומות שונים. אני ממלאת טופס – שם, כתובת, אפילו מיקוד, מספר טלפון, תאריך לידה, מקצוע. ובמשבצת "מקצוע" אני כותבת "אימא". הבירוקרט התורן נושא אלי מבט שכולו בוז, "אימא זה לא מקצוע", הוא אומר. "מה כן מקצוע?" מקשה אני. "עקרת בית זה מקצוע." "אולי," אומרת אני, "אבל אם תראה את הילדים שלי ותראה את הבית שלי, תבין שאני אימא ולא עקרת בית".

המשך »

3 במאי, 2012
2 תגובות

עקרת בית

(שם המחברת שמור במערכת)

מי את?
אני אישה, אני אמא.
ומה את עושה?
אני מגדלת את ילדי בבית.
וממה את חיה?
יש לי עסק עצמאי שמאפשר לי להיות בבית ולהתפרנס בצורה שמספיקה למשפחתנו.

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 8 בינואר, 2012
תגובה אחת

נבטים ישראלים של שנות האלפיים – חזון אחרית הגשם

מאת: אמיר יחיאלי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

הכל התחיל בליל סגריר אחד לפני שנתיים, כאשר קול רעם החריד את תושבי שכונת רמת שרת בירושלים. למחרת הוזעקתי לבית-הספר לאמוד את הנזקים. למרות ההרס לא יכולתי שלא להתפעל מעוצמתו של הטבע. 70 מ"מ שירדו בן לילה התנקזו למפלס התחתון המאוספלט של בית הספר, ששימש כמגרש משחקים. חורי הניקוז הקטנים לא עמדו בספיקה והמגרש הפך לבריכת מים בעומק של כ-60 ס"מ. משקל המים, כ-400 טון, מוטט קיר תמך בגובה של 10 מ' והמדרגה כולה גלשה כנהר בוץ, אל הכביש הראשי העובר למרגלותיה. אך נס הוא שהדבר אירע באישון לילה ואיש לא נפגע.

מכפלת כמות הגשם בשטח בית הספר העלתה שנפח המים ההרסני הגיע ל-400 מ"ק שהיוו בזמנו צריכת מים חודשית של בית הספר. הדבר לא נתן לי מנוח במשך שבועות. זכרונות סיני והנגב צפו ועלו ועימם ההחלטה לרתום את שטפונות בית הספר לתועלתו. לשמחתי, הנהלת בית הספר במימון נדיב של קרן דבורה אפשרו לי להגשים את חלומי ולייצר גרסא נבטית/ירושלמית יחד עם תלמידי מנשה אליישר ברמת שרת.

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 3 בינואר, 2012
3 תגובות

תינוקות נקיים

מאת: רותי פולדן
(מתוך גיליון 28, מאי 2000)

הטבע בנה אותנו בצורה נפלאה וחכמה.
כנשים גופנו נמצא בשיא היצירתיות במהלך ההריון. תינוקינו גדלים מוגנים היטב בחיבוק האוהב של הרחם, בליטוף מי השפיר החמימים שבהם הם צפים, כשגופם מכוסה בחומר לבן ושמנוני בשם "ורניקס".
איזה דבר מדהים! יש רק להתפעל כל פעם מחדש.

אך התרבות שלנו החליטה שיש להתבייש מחלק מפלאי הטבע. שנוזלי הגוף וההפרשות הטבעיות שלנו מלוכלכים ולא אסתטיים, ושיש לשטוף אותם בכל הזדמנות, ולכסות את ריחם בריחות אחרים.

המשך »

רשימות שפורסמו בעלון המודפס בשנים 1995-2006 13 בנובמבר, 2011
3 תגובות

לשחק במוזיקה

מאת: רינה קסם
(מתוך גיליון 24, אוגוסט 1999)

העבר שלי שופע מוסיקה. עשר שנות לימוד פסנתר קלאסי, קצת כינור, הרבה גיטרה, שעורי תאוריה, עבודה בסאונד, הלחנה, הופעות, זכייה בפרסים, ושירה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. בגיל הגן לקחה אותי פעם הגננת הצידה, והסבירה לי שאין טעם להתעצבן על הילדים האחרים, הם לא מזייפים בשירה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לשיר אחרת, ואני זוכרת שלא השתכנעתי.

אבל היו כמה דברים שמעולם לא יכולתי לעשות ותמיד הציקו לי. לא ידעתי לאלתר, לא בקול ולא בשום כלי. היה לי קושי גדול להחזיק קול שני בשירה, אולי משום שבמקהלות תמיד שרתי סופרן. גם לא ידעתי לנגן לפי שמיעה, אלא לפי תווים בלבד.
הרגשתי שכל זה מעיד על כך שאינני "מוסיקאית אמיתית". אילו הייתי, וודאי הייתי יודעת לעשות את הדברים הללו.

המשך »