במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

המשך »

חול הים החם מתחת לרגלינו ביום קיץ. הבוץ שעולה לו מבין האצבעות כשאנו דורכים יחפים בשלולית ביום חורף גשום. התחושה של הליכה על כרי דשא בסתו. יחפים באנו אל העולם, וכך כנראה גם נצא ממנו. באמצע – אנו מעבירים את רוב ימינו עם סדים על הרגליים.

ריצה – הזמנה לפציעה?

מאז ומתמיד אהבתי להסתובב יחף. כאשר לא היתה ברירה עברתי לסנדלים ונעליים לבשתי מעט ככל האפשר. כאשר הלכתי את שביל ישראל עם בני, מעין, בשנת הבר מצווה שלו, עברתי את כל השביל עם סנדלים ונהניתי מאד. הבעיות התחילו מהריצה. רצתי כמובן עם נעלייים – הכי טובות שיכולתי לקנות. התאמנתי למרתון ורצתי מרחקים הולכים וגדלים, עד 36 ק"מ. ואז הופיעו, ללא התראה מוקדמת, כאבים עזים בברכיים, שכפו עלי חצי שנה הפסקה. התחלתי לחקור בנושא ולהתעניין, והתברר לי שלמרות השיפור הגדול לכאורה בנעלי הריצה – בולמי זעזועים, רפידות, סוליות – הרי שיותר ויותר רצים נפצעים מתחביב זה.

המשך »