15 בפברואר, 2011

סוכר

בסרט המונגולי "דמעות של גמל" ממליטה הנאקה בכר – גור גמל, ומתנכרת אליו. שני ילדים נשלחים להזמין מוסיקאי שינגן לנאקה כדי שתתחיל לטפל בגור שלה. הם גרים במקום מרוחק ויוצאים למסע אל "מעבר להרי החושך". שני ילדים קטנים. נשלחים לבד לערבות הקור של מונגוליה. ההורים שלהם יודעים שהם יכולים לעמוד במשימה. כל חייהם הקצרים עדיין, אך העשירים בנסיון, מכינים אותם לקראת התמודדות עם מה שמזמן להם מסע כזה. מול עניין אחד שהם פוגשים בדרך, הם לא מוכנים להתמודדות: מול תרבות המערב. הילדים פוגשים סוכר, הם פוגשים טלוויזיה, ונשבים בקסם.

כך העולם המסורתי נשבה בקסם של העולם הטכנולוגי. השאלה הזאת מלווה אותי כבר שנים ארוכות: מה יש בקסם הטכנולוגי שמפיל ברשתו תרבויות שלמות? תרבויות בנות קיימא שהצליחו לשרוד במשך מאות ואלפי שנים, נופלות שדודות, מאבדות את צביונן, מאבדות את מנגנוני החיים בכל הרבדים – חינוך, בריאות, פרנסה, חברה, תרבות – והופכות חיקוי עלוב ורעוע לחברות הטכנולגיות. מה יש בתרבות הזאת שמפיל אנשים ברשת?

סוכר
אכילת סוכר באופן ובכמויות שאנחנו אוכלים קשורה להתפתחות הטכנולוגית. באוכל מסורתי, בין אם הוא נא או מבושל, אין שימוש כל כך גורף בסוכר כמו במזון תעשייתי. סיפר לי חבר שעובד באפריקה, שבבגרותו למד תזונה "נכונה" (דגנים מלאים, פירות, ירקות, אוכל לא מעובד…) שהאנשים שעובדים איתו מוציאים את כל הכסף שהם מקבלים לארוחת צהרים על קולה וופלים. וכמה שהוא לא מנסה לשכנע אותם לאכול את האוכל המסורתי שמבשלים למענם במקום העבודה, הם בוחרים לשתות קולה ולאכול שוקולד.

הסוכר, כמו מרכיבים אחרים של הקדמה והטכנולוגיה, הוא למעשה מתחזה. סוכר יוצר תחושה של "כאילו" שובע, אבל בעצם מייצר את תחושת הרעב של הרגע הבא. כשאנחנו מזינים את הגוף בסוכר, הוא מייצר תחושת סיפוק רגעית, אבל מכיוון שהוא כל כך זמין ומתפרק כל כך מהר, רגע אחד אחרי אכילת פרוסת העוגה אנחנו כבר כמהים לפרוסה הבאה. לרגע אחד נוצרת תחושה של הזנה, וברגע הבא היא מתבררת כאשליה. אנחנו רוצים עוד. במקום להשביע הסוכר מייצר רעב. כך נוצרת התמכרות. (ולא נדון כאן בכל שאר המחלות שנוצרות עקב צריכת סוכר מוגזמת.)

מסך
המסכים תופסים היום חלק נכבד בחיינו. מסך הטלוויזיה הוותיק, אחיו הצעיר ממנו – מסך המחשב, ובן הזקונים (לעת עתה) – מסך הטלפון הנייד. אצל כמה מבני ביתי הם תופסים את מרבית היום. גם אני לא חפה מהבילוי מול המסך. אמנם בטלוויזיה אני כמעט לא צופה, אבל מסך המחשב תופס הרבה יותר זמן מאשר הזמן המוקדש לעבודתי מולו. קצת חדשות, קצת "באופן", קצת סוליטר, קצת (הרבה) יוטיוב, והגעתי לאחת בלילה בקלות, בלי שהרגשתי שהזמן עובר.

הרבה חשבתי על השימוש שלנו במסכים. השאלות: טלוויזיה כן או לא, או הגבלת זמן מחשב, העסיקו אותי ועדיין מעסיקות. בכל שלב בחיים התייחסתי אליהן בדרך אחרת ותמיד בהתאמה לכך שאני לא חייה לבד בבית ויש לפחות עוד בוגר אחד (זה בתקופה שהילדים עוד לא הוגדרו כבוגרים) – בן זוגי שיחיה – שדעותיו לא תמיד מתואמות עם דעותי.

לאחרונה היתה לי "הארה" בנושא: מסכים הם סוכר. סוכר לנפש.
הישיבה מול המסך מספקת תחושת סיפוק מיידית אבל בה במידה גם רגעית. תמיד היא מובילה לחיפוש אחר הסיפוק הבא.

סדרות טלוויזיה כמשל
בסידרת טלוויזה אנחנו נחשפים בתוך כארבעים דקות למעגל חיים שלם. אנחנו מתוודעים למצב מסויים, לקונפליקט שבו, ותוך פרק זמן קצרצר הקונפליקט נפתר. כל התרחשות בסיפור שייכת לעלילה ומקדמת אותה. אין שום דבר מקרי או לא ברור. תמיד אפשר לייחס כל מהלך לסיפור הכללי של הפרק. בכל רגע ורגע אנחנו יודעים היכן אנחנו נמצאים. אין בלבלות, אין שאלות לא פתורות הנמשכות יותר מדקות ספורות. המהלך הרגשי שאנחנו עוברים במהלך הצפיה תואם את התקדמות העלילה. אנחנו מתוסכלים, נבוכים, חסרי אונים, עצובים ביחד עם הקונפליקט שמתגלה – ומיד הקושי נפתר ואנחנו יכולים להתרווח על הספה בנחת, לנשום עמוק ולהרגיש שהעולם הוא מקום טוב לחיות בו.

כמו סוכר. תחושת סיפוק מיידית.

החיים
בחיים זה לא עובד ככה. העלילות הרבה יותר מורכבות ומסובכות. הם מלאים באירועים שאינם מקרינים עוד הבנה על הקונפליקטים שלנו. אנחנו צריכים לייצר את המשמעות מתוך שלל התרחשויות מקריות ובלתי צפויות. כל כך הרבה שחקנים משפיעים על ארועי חיינו ואנחנו צריכים ללמוד לבחור את ההשפעות הרצויות לנו ולהמנע מהשפעות לא רצויות (טלוויזיה למשל 🙂 ).

החיים הם חיכוך מתמיד עם המציאות. חיכוך מאט את ההתקדמות, לפעמים מכאיב. כשאנחנו מורגלים בסיפוקים מידיים יורדת יכולת ההתמודדות שלנו עם תהליכים איטיים ומפותלים, חסרי משמעות ומפתיעים. אנחנו לא מנוסים בזה, לא מתרגלים את זה, וכשאנחנו נפגשים בקונפליקט הכלים שלנו לא משוכללים דיים כדי לצלוח את הקושי ולהנות מפרות המפגש.

מכנה משותף
גם המסכים וגם הסוכר מקצרים תהליכים ומייצרים סיפוק מיידי לכאורה. תחושת שובע ותחושת עניין ומשמעות. כך חשבתי פעם שנראה גן עדן. יושבים כל היום ולא עושים כלום. הכל מגיע אלי. החופש האולטימטיבי.

לעובדה ולשומרה
בראשית ספר בראשית מתואר גן העדן: "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' טו)
הנה מוגדר תפקידו של האדם בגן עדן: לעובדה ולשומרה. הוא לא אמור לשבת כל היום תחת לעץ ולאכול את הפירות הבשלים הנופלים ממנו. הוא צריך לעבוד, לטפח ולשמור. בגן-עדן מתקיימים יחסי גומלין בין האדם לבין הגן, הגן לא קורה מעצמו. הוא תולדה של הקשר בינו ובין האדם. וכל מה שכביכול חוסך מהאדם עבודה למעשה גורע מהגן. גן העדן הוא לא "מלון הכל כלול", אין בו מנקים, טבחים, מלצרים וצוותי הווי ובידור. לאדם יש בו תפקיד. הוא צריך להיות פעיל, הוא צריך לעבוד.

הבנה
הנה, הבנתי מה המשמעות של בילוי זמן מול מסכי המחשב והטלוויזיה. עכשיו מה?
להבנה ולהגדרה של דברים ומצבים יש תפקיד חשוב בתהליכי שינוי והתפתחות. לקריאה בשם (עוד תפקיד של האדם בגן העדן) יש כוח שהוא מעבר לעניין הטכני. הרגע של ההגדרה וההבנה מהווה נקודת מפנה. לעיתים את תוצאותיה רואים יותר מאוחר, אבל היום אני כבר יודעת לסמוך על כך.
בינתיים החיים ממשיכים בלי שינויים דרסטיים. ההגדרה הזאת מסך=סוכר נכנסת לשיחות ולדיונים שונים. כמו עם שינויי תזונה, אני יודעת שביחד עם ההבנה, לזמן יש תפקיד מכריע. זמן להפנמה, זמן לשינוי. לפעמים זה לוקח שנים.

דיאלוג, תשומת לב
הטכנולוגיה על כל הבטיה, למרות שהיא מקלה על החיים טומנת בחובה גם סכנות. זה החידוש. קשה לזהות סכנה במה שמתחזה לעזרה-תמיכה-פיתרון. קשה להתגונן מפני מה שהוא לא חד-משמעי – טוב או רע, מסוכן או מחייה. ואולי זאת הסיבה שמנגנוני ההגנה שלנו מפניה אינם מפותחים דיים.

מבחינה אבולוציונית אנחנו לא ערוכים להתמודד עם סכנה שמתחזה לברכה. אפשר לראות את זה בעוד תחומים של החיים. ברכת השלטון המרוכז טומנת בחובה סכנה של אובדן מיומנויות החיים (למשל: גידול ילדים, טיפול בבריאות הגוף והנפש). אבל קשה לנו להבחין בסכנה כשמישהו או משהו מציע להקל עלינו את משא החיים.

כדי שנוכל להנות מברכת הטכנולוגיה וביחד עם זה להזהר מפניה דרושה הסכמה להיות איתה בדיאלוג. לא לקטלג אותה ככזאת  או אחרת, כי אי-אפשר, אלא להסכים "לדבר" איתה, להקשיב לה, להכיר אותה ולהבין את המשמעויות השימוש בה. מתוך תשומת לב מתמשכת לשיחה עם הטכנולוגיה השפעותיה יתבררו לנו ונוכל לבחור את אופן השימוש בה ואת המידה שבו היא משרתת אותנו ולא אנחנו הופכים להיות משרתיה.

19 תגובות   (רסס)

  1. רותם הגיב:

    תודה רבה.

  2. נעמה הגיב:

    עד היום החזקתי בדיעה שסוכר ומסכים ממכרים אבל לא ראיתי את ההקבלה ביניהם.
    תודה אורנה 🙂

  3. מתחדשת הגיב:

    _עד היום החזקתי בדיעה שסוכר ומסכים ממכרים אבל לא ראיתי את ההקבלה ביניהם.
    תודה אורנה_

    כנ"ל

  4. ציל_צול הגיב:

    אגב, שניהם גם מעוררים. הסוכר זה ברור אבל גם המסך. כתבת שאת מוצאת את עצמך פתאום באחת בלילה מול המסך. אפשר להתיישב על המחשב במצב של עייפות מתקדמת ובלי שום סיבה לגלות עירנות מפתיעה ויכולת "לסחוב" עד השעות הקטנות של הלילה.

  5. אבו_קדו הגיב:

    אני מתקשה להבין איך בהגדרת הטכנולוגיה כ"סכנה" יש הזמנה לדיאלוג.
    שהרי המשפט שמופיע כבר בפסקת הפתיחה – "תרבויות בנות קיימא שהצליחו לשרוד במשך מאות ואלפי שנים, נופלות שדודות, מאבדות את צביונן, מאבדות את מנגנוני החיים בכל הרבדים – חינוך, בריאות, פרנסה, חברה, תרבות" – הוא בדיוק קיטלוג של הטכנולוגיה ככזו (ולא אחרת), וסגירתה בתוך קופסה, שחורה ומסוכנת, שסותמת את הגולל לכל אפשרות של דיבור או הקשבה.

    והערה נוספת – לדעתי מה שממכר הוא לא הטכנולוגיה (המסך), אלא התוכן שממלא אותה.
    ובהקשר הזה, סדרת טלוויזיה היא בסה"כ דרך מודרנית לספר סיפור. סיפורים היו בחברות אנושיות (כנראה) מאז ומתמיד, והם היו ממכרים (כנראה) מאז ומתמיד. כי בניגוד למה שכתבת, הם מספקים לנו רגעים של אסקפיזם, של מציצנות, של פרספקטיבה, וכשהם טובים, הם גם מאירים ומעירים משהו על החיים שלנו ומספקים חומר למחשבה.
    ומסך המחשב ממכר בין היתר בגלל שהוא מאפשר תקשורת בין אנשים, אמנם בצורות ובאופנים לא מסורתיים, אבל מה שמושך אותי שוב ושוב למסך זו בדיוק האפשרות לקרוא מאמרים כמו שלך ולהיות מסוגלת להגיב עליהם, לשמוע קול ולהשמיע קול.

  6. ענבל_ית הגיב:

    פשוט נהניתי, תודה

  7. אינטו_איציה הגיב:

    מסכימה עם כל מילה.
    עם הסוכר ועם המסך.

    התמכרות!
    ואם מתחילים תהליך גמילה …זה כואב.

  8. עודד נתנאל הגיב:

    ראשית תגובה ל-אבו_קדו, שכתבה: "לדעתי מה שממכר הוא לא הטכנולוגיה (המסך), אלא התוכן שממלא אותה"
    בהקשר הזה אני חושב שמאוד רלוונטית האמירה של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר", וכאן אני בהחלט חושב שזה נכון: המדיום (מסך, למשל, אבל גם טכנולוגיות רבות אחרות), בהחלט ממכר, בלי קשר בהכרח לתוכן שלו (ולראיה, יש הרבה אנשים שמתמכרים לצפייה בטלויזיה ומעבירים ערוצים במשך שעות, גם כאשר שום דבר שם לא מעניין אותם). כן, גם התוכן חשוב ויש תכנים יותר ממכרים (כוכב נולד? ריאליטי? חדשות?) ופחות ממכרים, אבל בכל זאת – המדיום עצמו ממכר.

    שנית, לגבי הרשימה עצמה, המשפט "החיים הם חיכוך מתמיד עם המציאות" מאוד הזכיר לי את מה שאני קורא עכשיו "הארות לפילוסופיה של נוודים" מאת דני לסרי, שם מדובר על "חיים ללא חיכוך" , שהם החיים שבהם הכל מוגדר וידוע ומונחה על ידי התרבות שלנו, אין הפתעות או צורך לסלול את הדרך לבד כל פעם מחדש. הכל "קל" עם פתרונות מוכנים לכל דבר, תרופה לכל מחלה, סוכר לכל רעב, מסך לכל שעמום, ושוב אין צורך להתמודד עם שום דבר באמת. רק במסגרת כללי משחק מוגבלים, שמכילים בקרבם גם את הפתרונות "המותרים".

  9. אורלי_ברלב הגיב:

    אורנה,
    נפלא כתמיד. ובמיוחד.

  10. מירי אורמן הגיב:

    פשוט מקסים. תודה. אנחנו קוראים לכל אלה "אפידורלים". ו…ברור שגם מכורים – לפעמים קצת, לפעמים יותר, לפעמים ל"אפידורל" כזה או אחר… גן עדן מודרני 🙂

  11. כרית_רכה הגיב:

    תוך כדי קריאת הכתבה, אני גוללת מהר את הכתוב על המסך, למצוא את הסוף, את המסקנה והשלווה.כנראה שגם אני מכורה לסיפוקים מהירים.
    תמיד בקונפליקט מול אמא שלי שנהנית כל כך מהמסך ולא מבינה את הקושי שלי מול ההתמכרות (ההתמכרות שלי- שלה- שלנו) . נראה לי שהדור שלה עדיין זוכר איך היה בלי כל אלה, ומעריך אותם, בעוד אני שנולדתי אל העולם הזה כבר רואה את חסרונותיהם בצד הייתרונות.
    אבל אמא כן מכירה את 'החיים האמיתיים'. היא לא חונכה ע"י הטלויזיה הלימודית וmtv .
    אשריה.

  12. ורד לב הגיב:

    נפלא אורנה.
    זה נושא שאני עוסקת בו המון לאחרונה- ההתמכרות למסכים.
    בני השני ממש מכור. בבית צורך בהגבלה ואילו יש בתי חברים שבפירוש מגיע לשם כדי לצרוך עוד מהמסך הממכר הזה.
    זה לחלוטין מקביל וגם הולך יחדיו בעיניי.
    אני בהתבוננות על זה, כי מצד אחד לא מרגישה שזה נכון להגביל לגמרי, כי מעורבים פה גם הקשרים חברתיים. ומצד שני אני כן רוצה לתחם אותו כדי להגן עליו. כי אחרי abuse הוא לגמרי בקריז- עצבני, צועק, חסר שקט, רעב לעוד.
    החוויה שלי היא מאד של התרחקות מעצמו.
    זו בעיניי אחת ה-סכנות הגדולות של הטכנולוגיה, במיוחד לקטנים. לאבד את עצמנו, להסחף בדיוק לחוויה שתארת עד אחת בלילה.
    אז נכון, גם ספר טוב יכול לעשות זה, אולם איזה הבדל בחוויה הפנימית….
    תודה שהעלית את הנושא הכ"כ חשוב הזה!

  13. בשמת_א הגיב:

    אחד הדברים המעולים והקולעים שכתבת. תודה!

  14. אמנון_ןתמר הגיב:

    "וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב' טו)
    תודה.
    ברור כשמש (בלילה) 🙂

  15. נגה הגיב:

    תודה רבה.

    אנימאוד מסכימה להקבלה, חושבת ומרגישה שהיא מאוד נכונה, זה גרם לי לקחת את דברייך צעד אחד נוסף. שמעתי שככל שיש יותר סדרות בישול בטלוויזיה כל אנשים מבשלים פחות. תרבות הסוכר-טלוויזיה-סיפוק מיידי גורמת לעייפות ועצלות, במקום לקום ולבשל אנשים מסתפקים בלראות אחרים מבשלים. במקום להרים טלפון ולהפגש מסתכלים בסדרת טלוויזיה או ריאליטי. הסוכר בסופו של דבר מרדים, כך גם כמויות האוכל העצומות שאנו צורכים וגם הטלוויזיה.

    תודה
    נגה

  16. נגה אחרת הגיב:

    יפה.
    יחד עם זאת להסתכל על הסכנה שבמסך זו בחירה. אפשר גם לבחור לראות את חדוות היצירה שהביאה אדם אחד או כמה לרעיון שהוליד שיתוף פעולה אמנותי חוצה תרבויות ויבשות כדי לספר סיפור להמון אנשים.
    איכות הסיפור והשימוש במדיום משתנה, אבל ברגעים היפים שלו המסך נותן תובנות ממחודשות על חיינו ומגע בפנימיות שלנו שמשתקפת דרך עינייו של האחר.
    התבוננות על סוכר גם היא בחירה – נכון שהוא מוביל למחלות ומוות, אבל הוא גם נותן מרכיב חיוני להתפתחות הגוף ומהווה חלק מיצירות קולינריות מרשימות ומעוררות השראה ועונג. גם קולה, היא עונג.

  17. נגה הגיב:

    נכון, טלוויזיה וקולנוע הם רק מכשיר, ואין ספק שיש מקרים שהשימוש בהם מרהיב, עם זאת זה לצערי כמולחפש מחט…
    בקשר לסוכר ועונג , אני מניחה שגם לעשן זה עונג עבור המעשנים…השאלה היא האם העונג הוא של מי שאנחנו באמת, בשבילי הנשמה, או עונג לטורף הפנימי שלנו – האופל שלנו.

  18. נגה הגיב:

    הנה משהו שכתבתי בעקבות המאמר כאן, תודה על ההשראה.

    http://motherdomnu.com/139276/tip

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )