מרכז הבריאות היחידי שמוכר לנו שבאמת מוקדש לבריאות במקום לחולי הוא מרכז הבריאות פקהאם באנגליה. מרכז הבריאות פקהאם היה מועדון שניהלו שני רופאים, שנבנה סביב בריכת שחיה, רחבת ריקודים, ובית קפה. בנוסף, היו שם חדרי-רופא, ומשפחות – לא אנשים יחידים – באו לקבל שם בדיקות תקופתיות כחלק ממכלול הפעילויות שנוצר סביב השחיה והריקודים. בתנאים האלה, אנשים השתמשו במרכז במשך היום ובערבים. הנושא הבריאותי הפך לחלק מחיי הקהילה הרגילים, וזה יצר את הבסיס למערכת בריאות יוצאת דופן.

— כריסטופר אלכסנדר, A Pattern Language

[…]

2. לזוז הרבה בקצב נמוך

אבותינו צדו, ליקטו, סיירו, נדדו, טיפסו וזחלו. הפעילות המתונה הזאת עודדה בניית מערכת כלי דם חזקה כדי להעביר דלק לתאי השריר, לאכסן עודפי מזון כשומן, או להפוך שומן לאנרגיה.

[… לכן כדאי] לעשות איזושהי פעילות אירובית מתונה 2-5 שעות בשבוע, כמו הליכה, טיול, אופניים, שחיה. כשאפשר, עדיף להיות יחפים או קרוב לכך. פעילות מתונה היא הכרחית (במיוחד למי שמרותק לשולחן כל היום). היא משפרת את זרימת הדם, שריפת השומן, והשילוב בין כוח לגמישות.

המשך »

בכל פעם שנעים, מפעילים את דפוס הפעילות שמאפשר את לתנועה הזאת לקרות. כשמפעילים דפוס כלשהו, הוא מתחזק. יותר מזה – הוא יוצר אותנו. הוא מעצב אותנו למי שאנחנו. הוא מנחה אותנו גם כשאנחנו חשים ומגיבים בזמנים אחרים בחיינו.

התנועה שלי יוצרת אותי. הדפוס של חישה ותגובה שאני מפעילה בכל רגע מעצב אותי למישהי שיכולה לפעול בצורה הזאת, ולמישהי שסביר יותר שתפעל כך בעתיד.

בכל רגע ורגע אנחנו עושים את התנועות שיוצרות אותנו. אנחנו לא יכולים שלא להיווצר, עד המוות. כך שהאתגר הוא לא רק לדעת שהתהליך הזה קורה, אלא ללמוד לקחת בו חלק. במיוחד, אפשר ללמוד איך תחושות של כאב וחוסר נוחות בכל תחום שהוא הן תוצאה של תנועות שאנו מבצעים; וללמוד מהתחושות האלה איך לנוע אחרת, בדרכים שמתאימות להנאה, בריאות, והתפתחות כבני אנוש.

— קימרר לה מותה

הגוף אינו מיכל. הגוף הוא תנועה. הוא אינו דבר שנע, אלא התנועה עצמה. הוא תנועה המתרחשת ברמות שונות בעת ובעונה אחת – התאים והמולקולות, המערכות והאברים, התודעה והחושים. אנחנו פועמים ונושמים, מחלימים ומתקנים, גדלים ומתפתחים מרגע הלידה ועד ליום מותנו.

מעבר לזאת, התנועה שהיא גופנו היא במהותה יצירתית. תנועת הגוף, לפעום ולנשום, כל הזמן יוצרת אותנו, מאפשרת לנו לחשוב ולהרגיש ולפעול כמו עצמנו.

גוף שאינו נע אינו גוף; הוא גוויה.

לא מפסיקים לרוץ בגלל שמזדקנים. מזדקנים בגלל שמפסיקים לרוץ.

— ג'ק קירק (1906-2007)

ריקוד הוא פעילות קדמונית. […] בכל תרבות מסורתית אפשר למצוא ריקוד, יחד עם מוזיקה. למעשה, אלה בכלל לא דברים נפרדים. אחרי הכל, ריקודים נערכים לקול המוזיקה. ומאחר שיש מוזיקה בכל תרבות, סביר להניח שהומו ספיאנס הלם בתופים וזימר שירים כבר לפני כ-50,000 שנים בתקופה שבה יצאנו מאפריקה והתפזרנו בעולם. יש ארכיאולוגים שמשערים כי הריקוד קיים יותר ממיליון וחצי שנים, אולי כביטוי ממשי ל״ריקוד החיזור״ שמשמש למציאת שותפים להזדווגות.

כמו צורות אחרות של משחק, הריקוד יכול לשחרר מתחים, להניע אותנו, לאפשר לנו לבלות זמן איכות עם חברים וקרובים, ולשפר את הקואורדינציה, קלות התנועה, והגמישות. כשלומדים סדרה מסובכת במיוחד של צעדים או תנועות, הריקוד דורש קואורדינציה וזכרון טוב. כשרוקדים עם בן זוג, המוח צריך לחזות את תנועותיו ולהגיב בהתאם. כל הדברים האלה הם התעמלות גם לגוף וגם למוח.

תרגול ממושך של תנועות החוזרות על עצמן אינו הטכנולוגיה המתאימה לאורגניזם חי ואינו מה שהגוף האנושי מותאם לו.

כשמתעמלים 5 או 6 ימים בשבוע, יותר משעה בכל פעם, עם תרגילים שחוזרים על עצמם פעמים רבות לכל חלק בגוף – מטילים על הגוף עומס כרוני שהוא לא בנוי לו. למעשה כל מנגנוני ההסתגלות של הגוף בנויים להתמודד עם עומסים אקוטיים, לא כרוניים. ההתעמלות צריכה לדמות את הפעילויות שקיימו אבותינו הקדמונים; אנחנו אורגניזמים סתגלניים שמשגשגים ממגוון ושוני, לא מכונות המתוכננות לפעול כל זמן ברוטינה קבועה.

התוכנית האבולוציונית לאורח חיים בריא היא שילוב של אימונים קצרים אבל נמרצים (לסיבי השריר המהירים) עם מגוון פעילויות הכוללות תערובת אקראית של עוצמה ומשך (להפעלת סיבי השריר הבינוניים והאיטיים, עם פרצים קצרים של הפעלת סיבי שריר מהירים).  גלגיליות, רכיבה על אופניים, הליכה, ריצה מהירה, טניס, כדורסל, הליכה מאומצת, וכן הלאה – כל אלה פעילויות המשלבות הפעלת סיבי שריר בינוניים ואיטיים עם פרצי הפעלת סיבי שריר מהירים.

— ארט דה ואני

פעילות גופנית מפעילה, כמו תרופות נגד דיכאון, מערכות תקשורת במוח. […] אחרי 25 דקות של פעילות גופנית, מצב הרוח משתפר, יש יותר מרץ – וכך נוצרת מוטיבציה לחזור ולעסוק בפעילות גופנית גם בימים הבאים. ככה שמצב רוח רע אינו מונע פעילות גופנית; הוא-הוא הסיבה לעסוק בה.

— ד"ר ג'אספר סמיטס