זהירות, סכנת התחפרות

אנחנו נוסעים לתומנו בדרך סלולה, ואז פתאום בלי אזהרה מוקדמת, מגיעים לקטע של בוץ. הוא תופס אותנו באמצע הנסיעה המהירה, ולמרות שאנחנו רוצים להמשיך בדרך, אנחנו שוקעים בו. מתחפרים. נתקעים. טעויות הן כמו בוץ טובעני. אנחנו "נתקעים" בהן. טעויות שלנו או טעויות של אחרים, זה לא משנה.

אנחנו רוצים להמשיך הלאה אבל לא מצליחים. לא מצליחים להודות שטעינו. או שכן מצליחים להודות, אבל אז לא מצליחים לסלוח לעצמנו על הטעות ונתפסים להלקאה עצמית. שלא לדבר על לסלוח למישהו אחר על הטעות שלו. לחלקנו טעויות של מישהו אחר הן בוץ טובעני אפילו עוד יותר.

Continue reading

המעשה הנכון

בנקודות צומת בחיינו כהורים (או לא) אנחנו מחפשים תשובות שיובילו אותנו למעשה הנכון. לא רוצים לטעות. מה הכי נכון להגיד לילדים כשאמא ואבא מחליטים להפרד, איך הכי נכון לגמול את הפעוט מחיתולים, מהי התזונה הנכונה לילדנו, מה הדרך הנכונה להתמודד עם אלימות בין הילדים…

Continue reading

גמילה מפרפקציוניזם

אני, בעיקרון, תמיד צודקת.
בכל זאת, אני עושה טעויות כל הזמן.

ההרגל האוטומטי שלי כשאני מגלה טעות הוא לגנות את עצמי במלים חריפות, כי כנצר לשושלת פרפקציוניסטית, ברור שאסור לטעות לעולם, אסור להיכשל, אסור לעשות צעד לא נכון. אבל ראיתי שזו דוגמא רעה ביותר לילדים שלי, אז אני מנסה "לעבוד על זה". לרוב זה יוצא לאחר מעשה, כשנפלט לי "יואו איזה מפגרת!!!!!!" ואני מנסה בדרכי הגולמנית לעשות REWIND "סליחה, ילדים, אמא התכוונה להגיד שהיא עשתה טעות. ואפילו לא ממש גדולה. תכף אתקן אותה".

Continue reading

הטעות מייצרת את המרחב של הלא-נולד

לכתוב על טעויות זה אינטימי מדי. אין טעות שלי שאני רוצה לדון בה בפומבי. אין טעות שלי שהייתי רוצה להציג ולנתח, להניח שם בחוץ.
לא כי קשה לי להודות בטעות. ההיפך הוא הנכון – אני מודה ומלקה את עצמי. המלקות פוצעות וזיכרון הטעות כואב.
הטעויות שלי, או לכל הפחות – מי שאני חושבת שהן, מציגות את המרחק הכואב בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להיות. הודאה בהן היא הודאה בכל מה שאני לא. כל מה שיכולתי להיות, שרציתי להיות, אבל אני לא.
אני חושבת שלא אוכל לתת להן פומבי.

טעויות הן הלא-נולד, זה שיכול היה להיות ושלעולם לא יהיה. Continue reading

את חרותי

עד כמה קל לרמוס את חירותו הפנימית של אדם בשמה של חירות חיצונית

— רבינדרנת טאגור

הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה, שלשם הולכת הנשימה, התודעה והרצון.

זה תמיד עבד ככה.

לידה חמישית. היא כבר הייתה שם, ראתה הכל, ניסתה הכל, בבית חולים ובבית, בגרסה הארוכה ובגרסה הקצרה. היא לא רוצה לנסות כלום, מבחינתה, יש לה עכשיו צירים, הם אמורים להתחזק.

Continue reading

טעות בלי משמעות

זאת מבואת הכניסה לבית שלנו, מצולמת מבפנים.
רואים את הדלת, את הארון של הכניסה ובו הבלגן הרגיל – תיקים, מעילים, נעליים ושלל חפצים שצריכים להוחזר לבעליהם.
מימין אפשר לראות ספסל ומדרגות.

הפינה הזאת, בה מתחברים הארון, הקיר, הספסל והמדרגות, הטרידה מאוד את מנוחתי בעת תכנון הבית.

Continue reading