בחזרה לעתיד

לפני כשלוש עשרה וחצי שנים נולדה בתי השנייה. הבת הגדולה הייתה אז בת שנתיים.

כתבתי כאן מכתב ליאנה זיניגרד כפי שהייתה בשנת 1996.

…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.

Continue reading

עקרת בית

עקרת בית. כשמבקשים למלא את משבצת ה"עיסוק", אני תמיד מהססת. הכי פשוט, הכי הגיוני, הכי מהיר לרשום "עקרת בית".

לא מסוגלת.

היד שלי פשוט מסרבת. מהססת, נתקעת. מה לכתוב? עקרת בית? למה? אני כל כך הרבה יותר מאחת שהבית מעקר מתוכה את כל חדוות החיים, היצירתיות.

למה זה כל כך קשה לי, מרגיז אותי, נראה לי לא הוגן?

Continue reading

ביחד ולבד

שני ספרים שעוסקים במערכות יחסים בין אנשים, בין ילדים, בין חברים ובתוך המשפחה, ומשרטטים את הקו הדק והמתעתע בין להיות ביחד או לחוד, בין הצורך שלנו בחברים, משפחה ואהבה, לבין הצורך להיות אנחנו עצמנו, ועם עצמנו. קו ששרטוטו הוא מלאכת חיים.

Continue reading

מקורבן לבן חורין

דברים אלה נכתבים לשני המינים, רלוונטיים לשני המינים, למרות שנכתבים בלשון זכר.

בזהירות, מבקש הכותב לגעת בקורבן, ולהציע לו, לקורבן, דרך אחרת להתבונן על חייו.

דרך בה הוא עצמו, אינו מקבל את גזירת היותו הקורבן.

למרות שאפשר שאינו יכול להרים את ראשו עדיין.

למרות שעדיין אמונותיו שאינו יכול להרים את ראשו מהדהדות אמת.

בכל זאת, להתבונן מחדש על מציאות חייו; לגלות היכן הוא משתף פעולה עם המציאות האכזרית; היכן שיתוף הפעולה הזה הוא מתוך חוסר ברירה באמת.

הילד, שללא כל ברירה בתקופת גדילתו וצמיחתו, עשוי היה לחוש קורבן של מציאות אכזרית, הכוללת חינוך נוקשה, בלתי מתפשר, בעל ציפיות מרקיעות שחקים, ומניפולציות הוריות רבות הוד ואמונה בצדקת הדרך, יכול למצוא את דרכו החוצה מהמשפחה הזו כשאינו תלוי בהוריו לקורת גג, כסות ומזון. עם זאת, עצם תפישתו את עצמו כקורבן של נסיבות החיים, לא בהכרח תשתנה, שכן עדיין ימצא את עצמו ירא את הוריו, עדיין יחוש כקורבן בביתו. הוא עשוי לחוש קורבן של חסך רגשי; התעללות פיזית; דחיקה ודחיפה; שתלטנות; שתקנות; התערבות; אדישות ועוד.

***

זה הופך לטבע שני. זה מלמד אותך הקורבן, עד מהרה, עד כמה הוריך חינכו אותך על פי עולמם הוא, בו היו הם קורבנות, ומאמינים שעל ידי חישולך, בהעמדת סטנדרטים שאינך יכול למלא (שגם זה סוג של התעללות נפוצה בילדים), הם נותנים לך את החינוך הנכון.

למראה הרעיון הזה, הנך נבעת.

באמת? באמת זה רק כי הם האמינו שהטרור שחוויתי הוא לטובתי?

כן. כך הוא.

ואתה מכאן יכול להתבונן מחדש על כל זה, ולשחרר את הקורבנות הלאה, ומרגע שאינך הקורבן עוד, אין כל עלבון בבוז המופגן כלפיך, שכן אתה יודע שזו דרך להביע הערכה.

אז, כבר אינך הקורבן. אתה כבר לא במשחק.

***

הקורבן האולטימטיבי, הילד, זה הגדל אל עולם שלא מאפשר לו את החופש לגדול ספונטנית, עד מהרה, ביוצאו אל החיים העצמאיים, עשוי למצוא את עצמו בעמדת הקורבן או בעמדת המקרבן.

לכל פעולת מקרבן יש את תירוץ היותו קורבן.

דרך ארוכה בפני הקורבן להכיר בעמדתו, לשחרר את קורבנותו.

ראשית נדרשת הסכמה הבסיסית להתבונן מחדש על פני הדברים, שאם לא כך עשוי הקורבן לא רק לא להשתחרר מקורבנותו, אלא למצוא את עצמו, מקצין את קורבנותו עד כדי כך,  שיהפוך לסוג של רודן.

רודנות הקורבנות.

כאשר אותו ילד צעיר, שלא שבע נחת רוח במסגרת משפחתו הגרעינית, פותח את שער החירות,  הוא מגלה שכך הם פני הדברים גם לגבי תנאי חייו הוא: א.שום דבר לא נגדו אלא הכל בעדו. ב. זוהי האמונה שדוחפת את האדם לנהוג באופן הטוב ביותר לילדיו, גם אם בעיניהם נראה הדבר איום ונורא.

***

אז אתה מגלה את התודה, שהשכלת לברוא לך משפחה, שעיקרה נחת רוח,

מתוך ילדותך.

אז אתה מגלה שכעסי מיטיביך היו דאגה אמיתית לשלומך.

אז אתה מגלה שתמיד היית בן חורין. ובחרת להאמין בכך שהמקור לתחושת הקורבנות שלך – הוא הבית.

אז אתה מגלה שגם הוריך היו בני חורין ובחרו להיות הקורבנות או המקרבנים, בביתם, אז ועכשיו.

אז אתה מגלה שאתה יכול לחזור להיות בן חורין.

לא כי צריך –

כי אפשר.

פסח – הרהורים על חופש, עבדות וחירות

ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.

עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.

נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.

עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?

Continue reading

בזכות הסכסוך

מוקדש לידידי א.

אני לא מכירה משפחות שבהן הילדים לא רבים. עוד לא פגשתי כאלה. ולמרות שזאת תופעה נרחבת ביותר, וכולנו מכירים אותה מהעבר שלנו בתור ילדים-אחים, מההווה שלנו בתור הורים, וגם מההכרות שלנו עם משפחות אחרות, אנחנו עדין ממשיכים בכל דרך להתנגד לתופעה הזאת, לראות בה רע, ולנסות למגר אותה.

הדרך בה אנחנו מגיבים לסכסוכי הילדים נשענת על האמונות שלנו לגבי סכסוכים. רובנו מאמינים כי סכסוך מעיד על כך ש"משהו לא בסדר". הרי אם הכל היה בסדר הילדים לא היו רבים. אולי אני-ההורה לא בסדר, אולי הנסיבות לא מתאימות, אולי אחד מהילדים לא מתנהג כמו שצריך, אולי למישהו חסר משהו ועוד ועוד אפשרויות מאפשרויות שונות המוכיחות ש"משהו לא בסדר".

Continue reading