שנה טובה

עכשו כבר אמצע אלול
ימים של סליחות והזדמנות
להתבונן אחורה, על השנה שחלפה,
מה הביאה עימה;
אלו אתגרים, הזדמנויות,
תהומות ומקפצות –

בשנה הזו אני מרגישה שגדלתי והתבגרתי לאין שיעור.

Continue reading

סבתא – מילות פרידה

סבתא שלי נפטרה לפני כחודש וחצי אחרי חיים ארוכים ומלאים. אלה הדברים שכתבתי בערב לפני מותה ואמרתי בערב השלושים לזכרה.

יהודית שומודי 17.10.1918-21.11.2012

אני רוצה לכתוב. להגיד דברים שלא אמרתי קודם. להיפרד. עוד מעט לא תהיי איתנו יותר. כשבאתי להיפרד ממך רציתי לשאול אותך דברים. אולי אפילו שאלתי את חלקם, כבר היית עייפה. מפויסת כמו שלא זכרתי אותך כמעט מעולם. התשובות שנתת לא פתרו את החידה, לא ענו על השאלה שלי.

Continue reading

עקרון הרצף

(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

אני רוצה לשאת את המשא הזה על גבי באהבה.
אתמול הייתי אני המשא של הורי,
היום ילדי נישאים על כתפי,
ומחר אשא אתכם – הורי.
הרי אם לא אעמוד שם אני,
וגבי פנוי בשבילכם –
מי ישא אתכם על גבו?
מישהו זר, לא מוכר, לא אוהב?
בבתים ריקים מרוח צעירה, מתלהבת, צוחקת, רועשת, חיה.
איך אפשר כך לחיות?
כך אפשר למות – לאט ובשקט.
איך יוכלו ילדי להעריך את הזקנה, את חוכמתה, את תפארתה, את קשייה,
אם לא יחוו אותה.
אם רק יבואו לביקור קצר, נקי, מדוייק.
איך נוכל לחיות את הרצף אם לא נכלול בתוכו גם את הזקנים?
הרצף המתחיל בתינוק,
הנישא על כתפינו באהבה –
בחולי ובבריאות, ביום ובלילה, בצחוק ובבכי.
מי יתן וכך נישא גם את זקנינו – באהבה.

לשחרר את סבתא

כשסבתא שלי מתה בפעם הראשונה, הייתי בת 15.
תוך כדי שיעור גיאוגרפיה משמים, שמעתי ברוחי את סבתא שלי נפרדת ומודיעה לי- הלכתי. אני מתה.
מתוכי זעקתי אליה "לאאאאא" נוראי. "אל תמותי לי סבתא" צעקתי את מחשבותיי לעברה.
יצאתי מהשיעור, מבלי לומר מילה לאיש. לקחתי את החפצים שלי ורצתי כל עוד רוחי בי עד שהגעתי לביתה, שהיה ריק ונעול. לא רגיל. השכנה אמרה לי שהיא פונתה באמבולנס.
היא מתה? שאלתי את השכנה, בליבי כבר בוכה את התשובה.
היא עברה התקף לב, הסבירה לי השכנה הנפלאה שאהבתי, ושלחה אותי הביתה.

סבתא לא מתה בפעם ההיא. וגם לא בכל הפעמים הבאות, ובכל פעם ופעם שמעתי אותה אומרת לי שהיא הולכת ואותי אומרת לה שאני לא משחררת. שהיא נשארת.

Continue reading

עבודת ילדים – הילדה אילת

"הילדה אילת" מאת קדיה מולודובסקי בתרגום נתן אלתרמן

הילדה אילת מפרבר נידח בוורשה גדלה לתוך מציאות קשה. הוריה כורעים תחת עול העבודה והפרנסה, ומצפים ממנה שתקח בזה חלק:

צריך שיר ערש לזמר לאח,
צריך לשטוף סירים וכלי מטבח,
צריך לשאוב דלי מים,
צריך לתלות כותונת וגרבים,

וכן הלאה…

Continue reading

אם אמא שלי לא – ספר למבוגרים

"אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" מאת נורית זרחי

פטוניה החתלתולה הקטנה אבדה את אמא שלה בחושך. היא בוכה, אמא לא שומעת אותה ופטוניה חושבת שאולי היא כבר מתה –

"כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?".

פטוניה פוגשת את חתול-יועץ שמנסה לעזור לה לפתור את הבעיות שלה.

"מה את בוכה?! לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!"….

"כדי שישמרו עליך, את צריכה להיות גדולה" אמר חתול-יועץ "כי קל לאהוב את מי שרואים אותו ברור".

Continue reading

ירושת ידע

בפתיח לנושא הידע הוזכר ידע שהיה ואבד, ידע קדום, וזה עורר אותי לחשוב על כמה סוגים של ידע כזה…

בספר של גורדייף, "פגישות עם אנשים מיוחדים" הוא מספר על אביו, שהיה אשוך. אשוך היה מספר סיפורים שעברו מדור לדור, מעין שומר הזכרון של הסיפורים הקדומים.
בימים אלה היו נהוגים כמה פעמים בשנה מפגשים בין אשוכים, אשר בהם הם היו מספרים את הסיפורים העתיקים.
מספר גורדייף, שיום אחד הוא התגנב ושמע שיחה בין אבא שלו, למורה שלו, שהיה כומר.
הם דיברו כל הלילה.
היה סיפור קדום שחזר ונשנה בכל השיחה הזאת.
הסיפור נחקק בזכרונו.

לימים, התגלו בתל עמראנה (אם איני טועה) בחפירות ארכיאולוגיות, לוחות חרס, ועליהם חקוק סיפור "עלילות גלגמש".
גורדייף הוכה בתדהמה.
זה היה הסיפור שאביו והמורה שלו דיברו עליו כל אותו הלילה.

Continue reading

לחכות

אבא מחכה לַפנסיה: "הלוואי שהיא תגיע מהר".
אמא מחכה לנו: "תזדרזו, כי אם לא – נאחר".
אחותי עושה דיאטה, ומחכה לרדת במשקל.
אח שלי יהיה עשיר: "כשיש כסף, הכל יותר קל".
גם אני מחכה שאגדל, והכל אעשה לבד.
היום הזה שכולנו רוצים, יהיה יום מאוד מיוחד…

מסע לגילוי מחודש – ראיון עם ישראל רותם

(מתוך גיליון 46, ספטמבר 2003)

יש בחיים עוד שלב. שלב ב'. לא מתכננים אותו, לא ממש מתכוננים אליו. יום אחד זה קורה. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שאנחנו צריכים לטפל באבא ואמא, אבא ואמא שעד לאותו יום היו אנשים עצמאיים ומתפקדים ותמיד היו הם אלה שטפלו בנו. בימים שקדמו לכך היו הם אלה שקבעו את אופי הקשר שבנינו וביניהם, הם היו מרוחקים או קרובים – על פי בחירתם; הם היו סמכותיים או משתפים, הם הרבו לגעת ולחבק או נמנעו מכך. והנה יום אחד אנחנו מרגישים שהמושכות עברו לידינו. אנחנו צריכים לטפל בהורים באופן פיזי, לעיתים עלינו לקבל בעבורם החלטות משמעותיות, אנחנו יכולים לקבוע את מידת הקרבה, השיתוף, את אופי היחסים.

למען האמת לא כך היה תמיד.

Continue reading

תשומת הלב סביב שולחן האוכל

לפני שהאוכל מוגש לשולחן, אנו מפנים תשומת לב לא מבוטלת להכנתו. עלינו להקצות תקציב מתאים, לתכנן את המנות, לבחור את המצרכים ולהכין את האוכל. בזמן הכנתו תשומת הלב עוזרת לנו לבטא את הכוונות שלנו כלפי האוכלים. כוונות אלו מתבטאות דרך הטעם, הריח, המראה וההתאמה של האוכל לצרכים הגופניים והנפשיים של בני המשפחה. כאשר האוכל מוגש, תשומת הלב שלנו עוברת יחד אתו לשולחן ומרגע זה אין לנו שליטה על האופן בו האוכל יתקבל ומה יעשה אתו.

Continue reading