בזמנים עברו היו טקסי חניכה שהובילו את הילד לבגרות, כשמבוגרים אחרים העבירו הלאה את החוכמה והאחריות המשותפת. אבל היום אין לנו טקסים. לא מובילים אותנו לבגרות; אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו שם.

— קנט נרברן

"…טומי ואניקה תמיד העיפו מבט מלא געגועים לעבר וילה וילקולה כששרכו דרכם לבית הספר. הם היו מעדיפים ללכת לשחק עם בילבי. לו לפחות היתה גם בילבי הולכת לבית הספר, זה היה עוד נסבל איכשהו.

המשך »

מה שהזחל מכנה קץ העולם, מכנה העולם פרפר.

— ריצ'ארד באך, "תעתועים"

מאת: סוזן וויד
(מתוך ספרה Menopausal Years the Wise Woman Way)

אני מתעניינת במיוחד בפן האנרגטי של גיל המעבר. כתלמידת יוגה מזה שנים רבות, התרשמתי מקווי הדמיון הרבים בין תופעות גיל המעבר לבין העבודה הרוחנית שמטרתה ״לעורר את הקונדליני״. למרות שהרעיונות בפרק זה עשויים להראות מוזרים או קשים להבנה, יש בהם תובנות חשובות לגבי גיל המעבר שעומדות בלב גישת התבונה הנשית.

המשך »

גיל המעבר הוא מטמורפוזה, כמו זחל שהופך לפרפר. הזחל זקוק לגולם להיכנס אליו, וכך גם את. אחד הדברים החשובים ביותר לעשות בגיל המעבר הוא לקחת זמן לעצמך. תכנסי למערה שלך, תתכנסי בגולם, תסתגרי בחדרך ותנעלי את הדלת.

— סוזן וויד, המטמורפוזה של גיל המעבר

זה שלא שאני כל כך חכם, אלא פשוט אני נשאר עם השאלות יותר זמן.

— אלברט איינשטיין

— איימי טאן

שאל ג'ושו את נאנסן: "מהי הדרך?"
ענה נאנסן: "חשיבה פשוטה היא הדרך."
ג'ושו: "איך מבינים אותה?"
נאנסן: "אם תנסה להבין, תתרחק ממנה."
ג'ושו: "אם לא אבין, איך אדע אם זוהי אכן הדרך?"
נאנסן: "הדרך אינה ידיעה, אך גם אינה חוסר ידיעה.
ידע הוא אשליה, חוסר ידע הוא ריקנות.
הדרך היא כמו חלל עצום שאין בו מקום לטוב ורע."

לשמע דברים אלה זכה ג'ושו בהארה.

— מו-מון, השער ללא שער, קואן 19

(מתוך הספר A Pattern Language‏ מאת כריסטופר אלכסנדר, דפוס 112)

החוויה של הכניסה לבניין משפיעה על הדרך שמרגישים בתוך הבניין. אם המעבר פנימה הוא פתאומי מדי, אין תחושה של הגעה, ופנים הבניין לא מעניק פרטיות.

אפשר להבין זאת באמצעות ההסבר הבא: כשאנשים נמצאים ברחוב, הם מאמצים מעין ״התנהגות רחוב״. כשהם באים לבית, באופן טבעי הם רוצים להשיל את התנהגות הרחוב ולהתרגע לחלוטין לתוך האווירה האינטימית יותר שמתאימה לבית. אבל לא סביר לעשות את זה בלי מעבר בין השניים שעוזר להשיל את התנהגות הרחוב. המעבר צריך, למעשה, לפרק את תבניות הסגירות, הדריכות והריחוק שמתאימות להתנהגות הרחוב, לפני שאפשר יהיה להתרגע כליל.

המשך »

אֵלַי \ לאה גולדברג

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי
בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת
וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים
עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים
הַנּוֹפִים.
וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי
יִשְּׁרוּ צְעָדַי –
עֲיֵפִים וְיָפִים.

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו
לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –
אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי
בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא
כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.