(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

אני רוצה לשאת את המשא הזה על גבי באהבה.
אתמול הייתי אני המשא של הורי,
היום ילדי נישאים על כתפי,
ומחר אשא אתכם – הורי.
הרי אם לא אעמוד שם אני,
וגבי פנוי בשבילכם –
מי ישא אתכם על גבו?
מישהו זר, לא מוכר, לא אוהב?
בבתים ריקים מרוח צעירה, מתלהבת, צוחקת, רועשת, חיה.
איך אפשר כך לחיות?
כך אפשר למות – לאט ובשקט.
איך יוכלו ילדי להעריך את הזקנה, את חוכמתה, את תפארתה, את קשייה,
אם לא יחוו אותה.
אם רק יבואו לביקור קצר, נקי, מדוייק.
איך נוכל לחיות את הרצף אם לא נכלול בתוכו גם את הזקנים?
הרצף המתחיל בתינוק,
הנישא על כתפינו באהבה –
בחולי ובבריאות, ביום ובלילה, בצחוק ובבכי.
מי יתן וכך נישא גם את זקנינו – באהבה.

מאת: מאיה מוסן לוי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

סבתא שלי שנאה רופאים ובתי חולים. הפעם היחידה בחייה שאושפזה בבית חולים הייתה בלידת בתה הרביעית, היחידה שנולדה בארץ לאחר שעלתה מעיראק.

סבתא שלי אהבה לעבוד, כמה שהייתה חרוצה. יום יום הייתה קמה לפני צאת החמה, יוצאת לעבודה ושבה בצהריים, במשך שנים. גם הרבה אחרי גיל הפנסיה שלה, המשיכה לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה, במין רוטינה כזאת. פועלת פשוטה השמחה בחלקה.

המשך »