אמא לביאה

הגענו לבית חולים כי כבר לא היתה ברירה.  הצירים, שהתחילו לפני כמה ימים, כבר לא אפקטיבים, נעמה עייפה רצח, והמים שירדו – מקוניאלים, מה שיכול להעיד על כך שהתינוק לא מרוצה.

בחדר לידה – נעמה התשושה שוכבת כמו פרח בתוך המסגרת של המיטה הגדולה באמצע החדר. הכל כל-כך שונה מהאוירה שהיתה בבית. היא מנסה להסתגל לנוכחות המיכשור, האנשים, המוניטור, הרעשים שמסביב. האפידורל נותן לה קצת מנוחה. שקט. עכשיו מחכים שהלידה תתקדם.

Continue reading

כשיש פטיש ביד

יש לנו נטייה להשתמש יתר על המידה בכלים שברשותינו. כל אחד וכליו הוא. רופאים משתמשים יתר על המידה בבדיקות. אופים משתמשים יתר על המידה בגלוטן (עד כדי כך שמזקקים אותו). רובנו משתמשים יתר על  המידה בסוכר, בקפאין, במסכים, וכן במכשירים שונים שמספקים לנו תחליף לקשר אנושי.

Continue reading

אמא בתיקון

1

ההריון הראשון שלי תפס אותי לא מוכנה, משום מה חשבתי שייקח לו הרבה יותר זמן להגיע.
אולי בגלל זה בהתחלה בכלל לא קלטתי.
אני לא זוכרת כמה זמן לקח לי להפנים – ימים, אולי אפילו שבועות – אבל את היום, את הרגע המדויק, שבו הבנתי שאני באמת בהריון – אותו אני זוכרת.
הייתי בעבודה, הלכתי לכיוון השולחן שעליו היו הדברים שלי כשתקף אותי גל בחילה והייתי חייבת לעצור. עמדתי, נתמכת בקיר, עצמתי עיניים, ופתאום הרגשתי, ידעתי, ששם בפנים, בתוכי, מתהווים חיים, והתחלתי לבכות מהתרגשות.
באותו יום, אחר הצהריים, הלכתי לבית של חברה שהייתה גם היא בהריון ראשון, אבל כבר בחודש שמיני, וסיפרתי לה שאני בהריון. היא אמרה "בשעה טובה" וחיבקה אותי, אבל לא בשביל זה באתי אליה. הייתי מוטרדת, ויחד עם זאת מלאת תקווה ונחושה. הייתה לי הרגשה שהיא תוכל לעזור לי.
"אני לא רוצה לחזור על הטעויות של ההורים שלי", אמרתי לה. "אני לא רוצה לגדל ילדים כמו שמגדלים בתרבות שלנו. מה עושים?"

Continue reading

השעות הגנובות של הלילה

מעניין שלרוב זה קורה בימים של עייפות מצטברת. אין לי כוחות ולכן אני לא בנוכחות מלאה. זה כבר סוף השבוע והוא ניכר עלי, הכל סביבי מתנהל כמו בקרוסלה, הבנים לא מוצאים עניין בדבר, הבית מבולגן, המקרר ריק, ארוחה אין, האיש שלי חולה והורי גם, הגדול לא מוצא עניין במשהו מועיל ליותר מעשר דקות אבל מתמיד בפיתוח מעשי קונדס על אחיו ועל החיות, הקטן כאילו חש את העייפות שלי ומסתמם ממנה בעצמו, הוא מדלג בין סף עצבים נמוך מאוד שמתבטא בקריאות מצוקה מ-ע-צ-ב-נ-ו-ת,
חלק בצדק על אחיו אך גם על הרוח הנושבת.

Continue reading

בעצב תלדי בנים

(גילוי נאות- לא קראתי את המחקר עצמו, ותגובה זאת היא אך ורק לסקירה שלו בעתונות. האופן שבו המחקר הזה מסוקר מעיד גם הוא על היחס ללידה, ליולדת ולילוד בימינו.)

במאמר שהופיע בהארץ מתפרסם מחקר שנעשה לאחרונה בארץ על תגובות פוסט טראומתיות של נשים לאחר הלידה. מהמחקר עולה כי כרבע מהנשים סובלות מהתסמינים הללו.

בנסיון למצוא את הגורמים לכך פנו החוקרים לבדוק את מצבה הפסיכולוגי של האישה, עוד טרם הלידה, ואת היחס שלה לגופה. במחקר נמצא שבקרב הנשים הסובלות מפוסט טרואמה אחוז הנשים אשר סבלו מדימוי גוף נמוך, גדול. כמו כן נמצא כי נשים בעלות מאפיינים פראנוידים נטו יותר לסבול מתסמונת פוסט טראומטית.

גורם נוסף בעליה של הסיכוי ללקות בתיסמונת פוסט טראומה היא לידה טיבעית. במחקר התגלה כי נשים שילדו בלידה טבעית היו חשופות יותר לסכנה הזאת מאשר נשים שילדו בניתוח קיסרי. במחקר לא נמצא קשר בין מצב סוציו-אקונומי, מצב משפחתי, מספר ילדים, השכלה ודת וכן בין רמת התמיכה ביולדת מצד המלווה בלידה לבין הסיכון לפתח פוסט טראומה בעקבות הלידה.

Continue reading

מחשבות על הנקה

שלום, קוראים לי נגה ואני מיניקה.
בתור אמא לתינוק שחיה במדינת ישראל, אני נוחה לביקורת מצד כל אחד שעובר ברחוב.
בתור אמא לתינוק שבוחרת ביום אלפי בחירות, אני נוחה לחוש אשמה, בקשר לחלקן.
בהתנהלות יום יומית כאמא, מוטל עלי לבחור המון בחירות, ולפעמים אני לא שלמה עם בחירה כזו או אחרת.
בתור אמא לתינוק שבוחרת בעבורו בחירות שאני לא שלמה איתן, אני מרגישה אשמה. האשמה הזו היא שלי, ואפילו שמבט אחד מלא תוכחה יכול לעורר אותה, אם היא לא היתה שם, דבר לא היה מתעורר. אומרים "אל תעורר את הדב מרבצו", ובכן, רק אם יש דב אפשר להעיר אותו. לכל אמא יש דובים. בין אם היא מיניקה ובין אם היא איננה מיניקה. בין אם היא בחרה שלא להיניק כי היא לא רוצה, ובין אם היא ממשיכה להיניק כשהדרך הזו כבר לא מתאימה לה. לכולנו יש דובים. העבודה לשחרר אותם אל החופשי, היא שלנו. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הדובים שלי. לשחרר אותם, זה חלק מהעבודה שלי בתור אמא.

Continue reading

המקצוע: אימא

מאת: אניטה תמרי

כבר שנים שאני מנהלת אותה שיחה, בכל פעם עם פקיד או פקידה אחרים, במקומות שונים. אני ממלאת טופס – שם, כתובת, אפילו מיקוד, מספר טלפון, תאריך לידה, מקצוע. ובמשבצת "מקצוע" אני כותבת "אימא". הבירוקרט התורן נושא אלי מבט שכולו בוז, "אימא זה לא מקצוע", הוא אומר. "מה כן מקצוע?" מקשה אני. "עקרת בית זה מקצוע." "אולי," אומרת אני, "אבל אם תראה את הילדים שלי ותראה את הבית שלי, תבין שאני אימא ולא עקרת בית".

Continue reading

אהבה טהורה

הבן שלי בן שלוש. הוא חי בשתי שפות ואין דבר מקסים יותר מלשמוע אותו מערבב אותן יחד ואז עוד מבלבל את הזכר עם הנקבה. אבל זה בעיקר מקסים שזה מגיע במשפט האולטמטיבי, שבו לא חשוב כמה שגיאות לשוניות ייאמרו, זה עדיין המשפט הכי טוב בעולם, בעיקר שבן שלוש אומר אותו.

Continue reading

אם אמא שלי לא – ספר למבוגרים

"אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?" מאת נורית זרחי

פטוניה החתלתולה הקטנה אבדה את אמא שלה בחושך. היא בוכה, אמא לא שומעת אותה ופטוניה חושבת שאולי היא כבר מתה –

"כי אם אמא שלי שילדה אותי לא יכולה לשמור עלי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?".

פטוניה פוגשת את חתול-יועץ שמנסה לעזור לה לפתור את הבעיות שלה.

"מה את בוכה?! לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!"….

"כדי שישמרו עליך, את צריכה להיות גדולה" אמר חתול-יועץ "כי קל לאהוב את מי שרואים אותו ברור".

Continue reading