לפני כמה שנים חזרתי לעבוד. אחרי יותר מעשר שנים שבהן עבודתי העיקרית היתה אמהות, יצאתי לשוק העבודה. עבדתי עבודה חלקית והשתכרתי שכר זעום. אבל תחושת הערך העצמי שלי ניקתה את עצמה מאבק השנים ותפרה לה חליפה חדשה.

המשך »

(שם המחברת שמור במערכת)

מי את?
אני אישה, אני אמא.
ומה את עושה?
אני מגדלת את ילדי בבית.
וממה את חיה?
יש לי עסק עצמאי שמאפשר לי להיות בבית ולהתפרנס בצורה שמספיקה למשפחתנו.

המשך »

אני עומדת לצידה
היא שוטפת כלים
בעיני עוקבת אחר כל תנועה שלה
מביטה
רק מביטה
עוקבת אחר תנועת הידיים על הכלים
על בועות הסבון נערמות כהר קשתות נוצץ
ומתפצפצות ברגע
עם זרם המים השוטפים…
מוקסמת
מכמה יופי בשטיפת כלים
ומביטה
רק מביטה
המשך »

רגע לפני יומולדת ארבעים, הלא הוא "גיל התבונה המפורסם," אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שנשאלו תמיד ועדיין לא נענו, ושאלות חדשות שצצו פתאום עקב מצבים חדשים ומפתיעים.

הצומת "הכפויה" אליה הגעתי מורכבת מכמה רחובות, חלקם סואנים יותר, חלקן ממש סמטאות. די חשוכות.

רחוב סואן אחד הוא "הפיטורין" – המחלקה האוניברסיטאית בה אני מרצה מן המניין כבר כמה שנים צומצמה כמעט לחלוטין. אך האמת תיאמר שבשנתיים האחרונות מאסתי בתהליך הקורפורטיזציה שהאקדמיה עוברת בין כה. הפחד הפולני מנע ממני להתפטר, אך לבי ייחל בעוצמות כה גדולות למשהו חדש ושונה, שזה קרה.

וזה ממש לא מפחיד, להיפך.

המשך »

אָז תָּבֹאנָה שְתַּיִם נָשִים זֹנוֹת אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתַּעֲמֹדְנָה לְפָנָיו. וַתֹּאמֶר הָאִשָה הָאַחַת: בִּי אֲדֹנִי, אֲנִי וְהָאִשָה הַזֹּאת יֹשְבֹת בְּבַיִת אֶחָד, וָאֵלֵד עִמָּהּ בַּבָּיִת. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְלִישִי לְלִדְתִּי, וַתֵּלֶד גַּם הָאִשָה הַזֹּאת; וַאֲנַחְנוּ יַחְדָּו, אֵין זָר אִתָּנוּ בַּבַּיִת זוּלָתִי שְתַּיִם-אֲנַחְנוּ בַּבָּיִת. וַיָּמָת בֶּן הָאִשָה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶר שָכְבָה עָלָיו. וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵנָה, וַתַּשְכִּיבֵהוּ בְּחֵיקָהּ; וְאֶת בְּנָהּ הַמֵּת הִשְכִּיבָה בְחֵיקִי. וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת בְּנִי, וְהִנֵּה מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא הָיָה בְנִי אֲשֶר יָלָדְתִּי. וַתֹּאמֶר הָאִשָה הָאַחֶרֶת: לֹא כִי בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת; וְזֹאת אֹמֶרֶת: לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: זֹאת אֹמֶרֶת, זֶה בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי‏‏.

המשך »

האימהות נושאת אותך הרחק הרחק למחוזות מופלאים בנפש, מגלה לך מקומות בתוכך בהם איש עדיין לא ביקר, ולמרות שאימהות היא אולי הדרך בה נשים צעדו יותר מכול דרך אחרת, בשבילך לראשונה היא כמו יבשת חדשה ולא מוכרת – את מגיעה אליה עייפה ממסע וציפייה של תשעה חודשים, לא דוברת את השפה המקומית, מנסה לקרוא התנהגויות והבעות פנים ולתקשר לבסוף בקוד הייחודי לדינאמיקה הנוצרת בינך ובין הרך שזה עתה נולד. כחלוצה מתחילה, את מוצאת עצמך מפלסת לך דרך בארץ לא זרועה ובדרכים עקלקלות, מניחה לחושייך להוביל אותך, כשרגש האהבה הוא לעיתים כול שתוכלי להיאחז בו, כסלע איתן ברגעי סערה, רגעים בהם נפשך תהיה צמאה ובודדה, כשתתגעגעי לשפה אותה דיברת בארץ בה חיית רוב שנותייך, זוהי ארץ ה"עצמי" שלך.

המשך »

הקדמה: במאמר זה מדובר על תקופת האימהות הראשונית, התובענית והאינטנסיבית כול כך. הוא רק שני מתוך סדרת מאמרים העוסקים בשלבים שונים בהתפתחות נשית (כשהמאמר הבא למשל כבר עוסק בתהליך האינדיבידואציה והגשמה עצמית). כמו כן, אף על פי שישנו שימוש במושגים אלטרנטיביים לעולם הרוח, לכול מושג יש בסיס גם בפסיכולוגיה הקלאסית הפרוידיאנית וממשיכיה, כמו וויניקוט למשל, המדבר רבות על יחסי אם ותינוק ועל החשיבות העצומה של נוכחות האם ופניותה הרגשית בתקופה זו.

אימהות בריאה תלויה לא רק בנוכחות הפיזית שלך. זה באמת נפלא שהחלטת להתמסר לטיפול בתינוק שלך, אך אם את רוצה לחוות את האימהות כמסע צמיחה ולא לטבוע בגל התובענות האדירה שהיא מביאה איתה – עלייך באמת להיות שם. לכן כול כך חשוב, דווקא בתקופת האימהות הראשונית (וכמובן תמיד) לאפשר לעצמך דברים המעניקים לך כוח ומטעינים אותך, אפילו  גם מספר דקות ביום להתכווננות, כמו האזנה לשיר אהוב, או כמה דקות לעצמך נטו -לכתוב, לנשום עמוק, או כול דבר אחר שיכול להזין את הנשמה, כי בעבודת האימהות המודעת את צריכה להתעורר באמת, לבחור בכול בוקר מחדש להיות בנוכחות ואף להתבטל – לבטל את הצרכים שלך אל מול הצרכים הראשוניים והתובעניים של יצור קטן התלוי רק בך, כשם שאדם דתי ומאמין מתבטל אל מול מצוותיו וממלא אותן באמונה שלמה גם אם לא קל. זו עבודה ובחירה יומיומית. כן, גם להיות אימא נדרשת אמונה.

המשך »

הנה, גילו את זה במחקר: מחקרים פורצי דרך מגלים שהאינסטינקט האמהי הוא לא יותר מביולוגיה.  יופי!

לא רוצה לזלזל במחקר. טובי בנינו מקדישים לכך את חייהם. מיטב כספנו מושקע במדע. מי אני שאטיל דופי בשיטה שכבשה לה מעמד של דת כמעט. אבל למסקנות הללו, ללא שמות ההורמונים, שמותיהם של חלקי המוח וימים של עבודה מאומצת, אפשר להגיע בדרך פשוטה בהרבה: התבוננות וסקרנות.

המשך »