על שלושה מפגעים מחשבתיים

מפגע מס' 1

דעה

אדם עם דעות מוצקות, או במילה אחת – דעתן, יודע מה הוא רוצה, איך זה צריך להיות, איך זה צריך להראות, איך אסור שזה יהיה, מי צריך לעשות את זה, מתי בדיוק זה צריך לקרות ומה הם השלבים הנכונים.

לכאורה – יתרון. ככה אפשר להשיג פה משהו בעולם הזה.
ואכן יתרון. במספרים קטנים, כשזה נוגע למספר מצומצם של ענינים.

Continue reading

קצב פנימי

איך נכון ללכת, לאט או מהר? האם בריא לרוץ? כמה כל אחד מאיתנו צריך ללכת ביום?

כהומו סאפיינס, התפתחנו כציידים-לקטים. באורח החיים שבו התפתח המין שלנו, הלכנו כל יום כמה קילומטרים. כמה קילומטרים? זה שונה מחברה לחברה, שונה בין המינים ובין הגילאים. הילדים הקטנים נישאו יותר משהלכו, הגברים הלכו לפעמים עשרות קילומטרים, כולל פרצי ריצה קצרים, בימי צייד, מסורגים בימים שבהם לא יצאו רחוק מהמחנה. הנשים הלכו כל יום כשהן נושאות משאות: תינוק או פעוט, ואת הצידה שליקטו.

Continue reading

מחשבות על הנקה

שלום, קוראים לי נגה ואני מיניקה.
בתור אמא לתינוק שחיה במדינת ישראל, אני נוחה לביקורת מצד כל אחד שעובר ברחוב.
בתור אמא לתינוק שבוחרת ביום אלפי בחירות, אני נוחה לחוש אשמה, בקשר לחלקן.
בהתנהלות יום יומית כאמא, מוטל עלי לבחור המון בחירות, ולפעמים אני לא שלמה עם בחירה כזו או אחרת.
בתור אמא לתינוק שבוחרת בעבורו בחירות שאני לא שלמה איתן, אני מרגישה אשמה. האשמה הזו היא שלי, ואפילו שמבט אחד מלא תוכחה יכול לעורר אותה, אם היא לא היתה שם, דבר לא היה מתעורר. אומרים "אל תעורר את הדב מרבצו", ובכן, רק אם יש דב אפשר להעיר אותו. לכל אמא יש דובים. בין אם היא מיניקה ובין אם היא איננה מיניקה. בין אם היא בחרה שלא להיניק כי היא לא רוצה, ובין אם היא ממשיכה להיניק כשהדרך הזו כבר לא מתאימה לה. לכולנו יש דובים. העבודה לשחרר אותם אל החופשי, היא שלנו. אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הדובים שלי. לשחרר אותם, זה חלק מהעבודה שלי בתור אמא.

Continue reading

אבל למה אין לך מדיח?

חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".

פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.

את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.

Continue reading

הפרעת קשב

כולנו לוקים בהפרעת קשב. לא הפרעת קשב שמפריעה לנו להקשיב למורה או לבצע מטלות משעממות בצייתנות. לא לזה אני מתכוונת. הפרעת הקשב שאנו לוקים בה חמורה בהרבה. היא נוגעת במרקם היחסים שלנו עם הזולת, היא פוגעת ביחסים שלנו עם אהובינו.

Continue reading

טיפים למעבר דירה

בית שגרים בו, הגוף מתרגל אליו וגם הבית מתרגל לגוף. הפינות החדות של הגוף משתייפות כנגד הפינות החדות של הבית ולאט לאט נוצרת נוחות. אפילו אם הבית לא נוח לאדם, ההרגל נוח לו. כמו קיר מאבנים גולמיות שהסתת ממלא ביניהן בטון כדי להתאימן זו לזו ולבנות קיר, ככה ההרגל ממלא את החורים של חוסר ההתאמה בין האדם לבית.

Continue reading

התנועה יוצרת אותנו

בכל פעם שנעים, מפעילים את דפוס הפעילות שמאפשר את לתנועה הזאת לקרות. כשמפעילים דפוס כלשהו, הוא מתחזק. יותר מזה – הוא יוצר אותנו. הוא מעצב אותנו למי שאנחנו. הוא מנחה אותנו גם כשאנחנו חשים ומגיבים בזמנים אחרים בחיינו.

התנועה שלי יוצרת אותי. הדפוס של חישה ותגובה שאני מפעילה בכל רגע מעצב אותי למישהי שיכולה לפעול בצורה הזאת, ולמישהי שסביר יותר שתפעל כך בעתיד.

בכל רגע ורגע אנחנו עושים את התנועות שיוצרות אותנו. אנחנו לא יכולים שלא להיווצר, עד המוות. כך שהאתגר הוא לא רק לדעת שהתהליך הזה קורה, אלא ללמוד לקחת בו חלק. במיוחד, אפשר ללמוד איך תחושות של כאב וחוסר נוחות בכל תחום שהוא הן תוצאה של תנועות שאנו מבצעים; וללמוד מהתחושות האלה איך לנוע אחרת, בדרכים שמתאימות להנאה, בריאות, והתפתחות כבני אנוש.

קימרר לה מותה

הרהורים על הנורמאליות

(מתוך: "פינוקיו יורד מהפסים". קיצור ועריכה במיוחד לגליון זה על-ידי אורנה שפרון)

א.
כשבתי הייתה בת שנתיים, היא עשתה מעשה שעורר את צחוקם של אנשי קבוצה שהתכנסה באותה עת. מתוך המפלט שמצאה בזרועותיי יכולתי לקרוא בפניה את המאמץ העצום של מי שנעלב עד עמקי נשמתו אך מתעקש להסתיר זאת. לבסוף לא התאפקה ופרצה בבכי. הופתעתי לא רק מכך שנעלבה, אלא גם מכך שהייתה מספיק מתוחכמת ומורכבת כדי לרצות להסתיר זאת. ריבונו של עולם. האם כבר בגיל שנתיים אנחנו כל כך רגישים למה שחושבים עלינו אחרים? האם מגיל כל כך צעיר אנו נידונים להסתבך ברשת התעתועים וההסתרות של החברה?

הניסויים השונים שנעשו על לחץ קבוצתי חזרו והדגימו שאדם מוכן לשקר לאחרים ולעצמו רק כדי לא להיות יוצא דופן. הוא מוכן להגיד על קו ארוך מבין שלושה שהוא קצר יותר רק מכיוון שעשרה אנשים אחרים (נבדקים שתולים) אומרים שזה כך. למעשה המלה "לשקר" אולי אינה במקומה. חלקם ממש מדמים שהם רואים זאת.

מה קורה לאנשים אלה שגורם להם לעוות באופן כה עמוק את מחשבתם ואפילו את תפיסתם? מה הפלא אם כך שמיליוני אנשים מסוגלים לחולל דברים נוראים רק מכיוון שאחרים אמרו שזה הדבר הטוב והנכון לעשות? האם אנחנו יכולים להאשים את מחוללי הזוועות יותר מאשר את עצמנו? האם אנחנו בטוחים שבתנאים דומים לא היינו פועלים בדיוק באותו אופן?

מצבים קיצוניים אלה מבטאים משהו עקרוני, אנושי ויומיומי. אקרא לו כאן "הדיכוי של הנורמאלי". כל בן תרבות חווה מעשה יומיום את הלחץ האטמוספרי של הנורמאלי, את הצורך להיות בסדר ועמו את החשש העצום מפני הנידוי, ההוצאה אל מחוץ לגדר הנורמאלי. החשש הזה יושב על מצע פורה. רוב האנשים מרגישים בסתר ליבם שאכן משהו אתם לא בסדר, סוטה, ראוי להסתרה.

אלמלא היינו בגדר "מסתירי תמיד","אשמים עקרוניים", האם הייתה הקבוצה יכולה להשפיע עלינו כל כך?

ב.
ממה בעצם אנחנו מפחדים?

למה קשה לנו כל כך כאשר אנשים סביבנו מצביעים עלינו וצוחקים? מה איכפת לנו? מה אכפת לנו לומר את התשובה הלא נכונה, להיות מגוחכים, להיות נושא ללעג? מדוע זה משפיע עלינו כל כך? מאין שואבת הקבוצה את השפעתה המוחצת?

יתר על כן, דומה שההשפעה של הקבוצה מלווה בהכחשה עקרונית המסתירה מאתנו את עצם קיומה. הכוח של הקבוצה הופך לעניין כה שגרתי עד כי אנו מפסיקים להבחין בקיומו ובעוצמתו, שוכחים שמרבית חיינו מנוהלים על ידי שיקולים חברתיים. שוב איננו שמים לב שחיינו מעוצבים על ידי הצורך להיות נורמאלי, ועוד יותר מכך על ידי הצורך להסתיר את העובדה שאנו לא נורמאליים.

מפני מה אם כן אנו פוחדים?

אני מאמין שהצורך של האדם להיות "מישהו", "אדם אמיתי", זהות מוגדרת היטב מבחוץ, אינו מהותי לטבע האדם. הצורך הזה הוא תגובה ללחץ האטמוספרי. בתוכינו אין לנו צורך בהגדרה חיצונית. אין לנו צורך להיות מישהו, אבל אנחנו מפחדים להיות שום דבר. אנו חוששים שלא נוכל לעמוד בלחץ האטמוספרי, ולפיכך מרפדים את עצמנו וממצקים את הווייתנו כך שתהייה "אובייקטיבית", "עוברת לסוחר", "מוכרת ברבים". אנו מדמים שאם לא נעשה כן ימחץ אותנו הלחץ האטמוספרי ונקרוס אל האין. ואף שהאין הזה הוא רק דימוי פורח, בכל זאת הוא אחד מגדולי סיוטנו – אנחנו מפחדים להיות "לא כלום".

אבל למה?

ג.
הילד שמצטרף אל העולם החברתי אץ לשכפל את התבניות החברתיות המדכאות. הוא לא רוצה להיות לבד, לא רוצה להיות זה שצוחקים עליו. הוא יצטרף למעגל של חבריו הלועגים לילד האחר, המוזר, כדי להבטיח את מקומו בין הנורמאלים. בסתר ליבו הוא נוכח באימה שהוא לא שונה מאותו ילד, בקלות יכול היה לעשות את אותה טעות שעשה הילד האחר, זה היה רק עניין של פליטת פה. כעת הוא מסתובב בין כולם ומספר: "ראיתם מה הוא אמר? ראיתם מה הוא עשה?" באופן זה הוא עושה שני דברים – ראשית, הוא מזכיר לעצמו לא לעשות את הדבר הזה, בנוסף, הוא מביא לקבוצה הוכחה שהוא יודע את ההבדל בין נורמאלי ולא נורמאלי. כך הוא משכפל את הגבול, מסמן אותו כדי שלא ימעד. במידה רבה הוא משתעבד כיוון שהוא צריך להסתיר עד כמה קל לו למעוד ולעבור את הגבול בין הנורמאלי לבין הלא נורמאלי. הנורמאלי לצורך עניין זה הוא כל גווניו של ה-in. מערכת של התנהגויות, של ידיעות, של תפיסות עולם. את כל אלה הילד צריך ללמוד ולהפוך לחלק ממה שהוא. זו דרכו להיות בפנים. עליו ללמוד את הדקויות וכל הזמן לעמוד על המשמר, להישאר דרוך.

אבל למה זה קורה?

איזה חלק באדם גורם לו להשתעבד לכל זה?

ד.
ייתכן שהתשובה לשאלות אלו קשורה לעניין מהותי לנפש האדם: הרצון להיות חופשי. באופן פראדוכסלי האדם נותן לקהל כל כך הרבה כוח מכיוון שהוא רוצה להיות חופשי. הוא בוחר להסכים להשפעה עצומה זו על נפשו כיוון שהוא מאמין שיש כאן עסקה שתבטיח את חירותו.

האם האדם מוכן להשתעבד כדי להיות משוחרר?

כן, כשבתי נעלבת מכך שצוחקים עליה, היא בעצם מתמרדת להיותה אובייקט. היא חווה את עצמה כהתפתחות יוצרת, תנועת שיח, תקווה, כמיהה. היא לא רוצה שיהפכו אותה ל"משהו". כל "משהו" יגביל אותה, לא יאפשר לה להיות היא עצמה, משמע – זהות ייחודית ובלתי מוגדרת המתחוללת אל העתיד. אך אפשרות זו להיות היא עצמה לא תלויה רק בה. האדם כתנועת שיח הוא קודם כל אדם-עולם. חירותה איננה חירות של עצם מבודד, אלא חירות של תנועת שיח, ולשם כך היא זקוקה לשיתוף פעולה מן הצד השני, זקוקה לעולם כאפשרות של שיח יוצר, פריון ואהבה. בכך תלויה חירותה ויכולתה להיות היא עצמה – בקיומו של עולם האומר לה אתה כנגד האני שלה. זו כמיהתו הראשונית והבסיסית של האדם והיא מהותית אפילו לבת השנתיים – חירות העצמיות. בשלב הזה היא כבר מספיק מתוחכמת להבין שצחוקה של הקבוצה הכניס אותה למקום שבו שוב לא אפשרי השיח היוצר. גם אם טעתה בהבחנתה לגבי הקבוצה הספציפית, היא לא טעתה לגבי העיקרון. היא הבינה שנעשה דבר לא טוב, שברגע שהפכו אותה לאובייקט שוב אי אפשר לדבר אתה.

ה.
חשבו על הפעם האחרונה שדיברתם עם משוגע. נסו לשחזר את החוויה הפנימית שבה ביטלתם אותו כמשוגע והפסקתם להתייחס אליו ברצינות, הפסקתם לראות בו שותף לשיח. באותו רגע שוב לא היה אלא לז, אדם שלעולם לא יוכל להפוך לאתה. הוא יקרא לכם, יגיד לכם אני, אבל אתם תאמרו לעצמכם אלה קריאות של משוגע. לכל היותר תעמידו פנים שאתם מקשיבים בעוד נפשכם תישאר סגורה. באופן עקרוני הוא יאבד את איכותו כבן שיח, את האפשרות העתידית לאהבה עמו. לא תוכלו להתמסר לו, להקשיב לו ממש, לתת בו אמון, לראותו כבעל אחריות. גם אם ירד על ברכיו ויקרא לכם בלשון אתה קדושה, תאטמו את לבכם, תמנעו מאותו מגע יוצר ומקודש בין נפש לנפש.

כעת תארו לעצמכם שאתם המשוגע, אתם רואים את יחס הזולת כלפיכם ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות כדי לשנות זאת. האין זאת הגלות העמוקה ביותר שאפשר לצאת אליה? האין זה הכלא הנורא מכל?

נדמה לי שזה הדבר שבתי בת השנתיים זיהתה וממנו ביקשה להימנע – הכלא של הלז.

ו.
הגלות של הלז היא גלות ממשית לחלוטין, שכן אנחנו זקוקים לשיח באופן ממשי לחלוטין. הוא חיוני לנו בממשותו האותנטית, לא עצם חילופי הדברים אלא המהות שהוא נושא. המהות הזו מהווה את התנאי לחירותנו. אין חירות אלא החירות של השיח היוצר. בלא השיח אנחנו נשארים גולים, נטולי עצמיות. אנו מתפתים לשיח כי אנו זקוקים לו, אבל השיח שזמין לנו בדרך כלל ממולכד. ברגע שאנו מתחילים לקחת בו חלק הוא מטעין אותנו בכל המנגנון המורכב שעושה אותנו ברי-דיכוי. את טבעו של מנגנון זה אני מנסה להבין.

ז.
הגלות של הלז איננה רק תאור מצב, היא קודם כל תאור של אי-אפשרות. חוסר האפשרות לחופש מאיים עלינו יותר מחוסר החופש לכשעצמו, משום שכבני אדם אנחנו חווים בנוסף למציאות ההווה גם את האופקים החסומים בעתיד. דבר זה, על חוסר התקווה שבו, מדכא אותנו כאן ועכשיו ומונע את התמסרותנו לתהליך היצירה. כמו אדם שמפסיק לרוץ כשהוא רואה לפניו מבוי סתום עוד טרם הגיע אליו, כך אנו נעצרים נבוכים נוכח היעדרותו העקרונית של אתה בעתידנו.

אנו מאמינים שחירותנו תלויה בשני עניינים: קיומו של אתה אשר עומד כנגדנו, אבל גם של עתיד שאליו מתחוללת תנועתנו. מכך נובעת ההגדרה של בן אנוש: מי שיש אפשרות לקשר אהבה עמו (אני-אתה) גם אם כרגע אין. החשוב פה זה הפוטנציאל, האפשרות לאהבה. כל אדם שבאופן עקרוני אינני מסוגל לדמיין יחסי אני-אתה עמו, כבר לא אדם.

ח.
והנה, מתוך החשש של האדם שאחרים יגדירו אותו מבחוץ ובאופן זה יכניסו אותו לכלא של הלז, הוא מקדים תרופה למכה ומגדיר את עצמו. כאשר אדם מגדיר את עצמו הוא מונע מאחרים להגדיר אותו בתור מנודה. מה שמניע אותו להגדיר את עצמו אינו הצורך בהגדרה ולא הרצון להשתייך לחברה מסוימת, אלא החשש שחירותו תיכבש. לא החירות שלו להגדיר את עצמו כראות עיניו, שהרי אין לו כל עניין בהגדרתו החיצונית, אלא החירות שלו להיות לא מוגדר. בעיקר הוא לא רוצה שהאפשרות לשיח יוצר עמוק ואינטימי תהייה חסומה בפניו בעתיד. הוא מוכן לשלם בחירותו עכשיו ובלבד שתישאר בפניו האפשרות להיות חופשי בעתיד.

סוג זה של מחשבה נובע בחלקו מטעות של הכללת יתר ומבטא את התפיסה המכניסטית שהיא אב יוצר בתרבות המודרנית, אבל הוא גם חלק ממשהו עמוק יותר השייך לאדם משחר בריאתו: האורינטציה שלו לעתיד. האדם הוא התחוללות של זמן עבר אל זמן עתיד. האני הוא תנועה יוצרת אל עבר העתיד/האחר. שם נמצאת התקווה שלו. שם נמצאת המלכודת שלו.

כך, אם כן, אפשר להבין את הרצון להיות נורמאלי: האדם רוצה להישאר בתוך הנורמאלי כיוון שהוא מרגיש שכאן, באופן פרדוכסלי, הוא יכול להיות "שום דבר". אם מקומו בתוך הנורמאלי יובטח הוא יוכל להרשות לעצמו להוריד את מדי הקרב, להוריד את ההגדרות, להישאר בלתי פורמאלי, אינטימי, אותנטי. ההבטחה של הנורמאלי היא ההבטחה להיחלצות מן הלחץ האטמוספרי, מן הצורך להסתיר – אפשרות לשהייה בנעלי בית. האפשרות הזו כל כך יקרה בעיניו, בין אם הוא מכיר בה במודע ובין אם לא, עד שהוא מוכן למכור את כל נפשו למענה. אבל, כמו המלחמה לשלום, מסתבר שזו עסקה מעגלית שאין לה סוף. האדם הנורמאלי לעולם אינו פושט את מדי הקרב דווקא משום שזה הדבר שהוא רוצה בו יותר מכל. האגו כולו הוא מלכודת מסוג זה: אנחנו מפחדים להיות משוגעים ולפיכך הולכים ומשתגעים, הופכים את העולם כולו לזירה משוגעת.

ט.
הנה כי כן, דווקא מתוך שאיפתו העצומה לחירות מגלה האדם עת עצמו ממחוזות ההוויה.

חירות זו שהאדם כה נזקק לה, חירות היצירה, חירות ההבעה, חירות השיח, חירות האופקים הפתוחים, אינה תנאי לקיומו של האני, זו ההגדרה והמהות פנימית של להיות-אני. אותה ספונטאניות אותנטית שאנו כה ממעטים להגיע אליה היא הדבר היקר לנו מכל.

יקר לנו עכשיו, אבל בעיקר יקר לנו כאפשרות. כאמור, אובדן האפשרות בעתיד נתפס כגורלי יותר, קשה יותר, מאשר אובדן האפשרות בהווה. אובדן האפשרות בעתיד נתפס כאובדן אפשרות עקרוני, כמשהו מהותי שהולך לאיבוד. אובדן אפשרות בהווה הוא עניין זמני, שהזמן השואף לטוב עתיד לגבור עליו. למעשה, כמעט אפשר לומר שאי-החירות היום היא חלק מתנועה של חירות, של השתחררות, שעל כן היא מכילה בתוכו את קווי המתח של התנועה החוצה, והחירות הרי נמצאת כבר בעצם התנועה.

למעשה אנו מסכימים להפוך את עצמנו לאובייקט בהווה בתקווה שנוכל להיכנס לנעלי בית בעתיד, נכנעים לזהות בתקווה לאינטימיות. אנו מדמים שאם נתחזה מספיק טוב שוב לא יהיה חשש שינדו אותנו ובכך נהייה פטורים מעומס הלחץ הספקני.

י.
האם חברה אנושית יכולה להתקיים ללא הלחץ המנרמל? האם עצם קיומה של תרבות לא מחייב בהכרח את הדיכוי שמפעיל הנורמאלי? האם צריך להבין את הביקורת על הנורמאליות ובעיקר על הכוח המדכא שבנורמאליות כסוג של אמת חדשה העתידה לשנות סדרי עולם? האם זו דרישה לחשוף, להוקיע ולבטל את הנורמאליות? האם יהיה סיכוי לדיאלוג אם כל אחד יהיה הוא עצמו?

אולי לא צריך להרוס את החומות באופן שיטתי, אלא די לעשות בהן חור בגודל אדם. ואולי התשובה לכל זה נמצאת בחזרה לממשות. הדיכוי ישנו, זו הממשות, ועם זה צריך האדם להיפגש. אולי אפשרי דיאלוג בין הכוח המנרמל לאדם החופשי. אולי יכול הכוח המנרמל להוות אתגר אישי, שיעור לחירות.


כיצד יפתח הלב?

האם לבך פתוח?
האם לבך שווה?

הבנה אינטלקטואלית אינה תחליף ללב פתוח. גם אם נשנן אלף פעמים: "כל בני האדם שווים זה לזה", יכול לבנו להיות סגור. כדי להביא לפעולה אמיתית הלב צריך להפתח.

כיצד יפתח הלב?

בסבלנות, בהתבוננות, בתשומת הלב.

האם אנחנו מתבוננים בעננים, בשמש היוקדת, בלבלוב העלים באביב, בקמטים של זקנה? האם אנחנו מאזינים לבני שיחנו, לבכי של תינוק, לציוץ הציפורים, לרעם התותחים?

נפשנו טרודה, מחפשת תשובות, קופצת מנושא לנושא. היא אינה מאזינה, אינה מתבוננת, אינה שרויה בתשומת הלב.

(אבינדב בגין, סיום הסכסוך)

הורים מלמדים? אמונה

רבות עסקתי בעבר בלמידה. ההתבוננות בתהליכי הלמידה של ילדי ותוך כדי כך התגלו והתבהרו לי תהליכי הלמידה שלי. ההתבוננות בילדי ובי עצמי, תרמה רבות להבנתי את תהליך הלמידה. אבל במשך השנים מעט עסקתי במלמדים.

כיצד קורה הדבר הזה?
איך אנחנו בתור הורים, בני אדם שחיים לצד ילדינו מלמדים אותם?
אם אנחנו באמת מלמדים אותם?
האם הם באמת לומדים את מה שאנחנו מלמדים?
איך אפשר להגדיר את התפקיד הזה שהוא כל כך חמקמק ומשתנה מילד לילד ואפילו מיום ליום?

Continue reading