להיפטר מהעול

רגע לפני יומולדת ארבעים, הלא הוא "גיל התבונה המפורסם," אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שנשאלו תמיד ועדיין לא נענו, ושאלות חדשות שצצו פתאום עקב מצבים חדשים ומפתיעים.

הצומת "הכפויה" אליה הגעתי מורכבת מכמה רחובות, חלקם סואנים יותר, חלקן ממש סמטאות. די חשוכות.

רחוב סואן אחד הוא "הפיטורין" – המחלקה האוניברסיטאית בה אני מרצה מן המניין כבר כמה שנים צומצמה כמעט לחלוטין. אך האמת תיאמר שבשנתיים האחרונות מאסתי בתהליך הקורפורטיזציה שהאקדמיה עוברת בין כה. הפחד הפולני מנע ממני להתפטר, אך לבי ייחל בעוצמות כה גדולות למשהו חדש ושונה, שזה קרה.

וזה ממש לא מפחיד, להיפך.

Continue reading

"דמדומים" מאת סטפאני מאייר – כסאגה על התבגרות ועוצמה נשית

זהירות, ספויילרים כבדים…

ספר ראשון

בלה היא כל-נערה אמריקאית פשוטה, כהת שיער וחומת עין, המחליטה לעזוב את החוף המזרחי המואר והחמים לטובת עיר צפונית גשומה וסגרירית.
הבוחרת להשאיר את אמה לנדוד עם בן זוגה הספורטאי בחייה החדשים, ולנסות לחיות עם אביה, שריף העיירה והרווק המזדקן, שאת ביתו עזבה כתינוקת.

לכאורה, שום דבר לא מיוחד.
אלא שאז היא מתאהבת בערפד.
כמובן, שום דבר כאן לא פשוט.

Continue reading

חיים במעבר

ביושבי על גדת הירדן באחד הימים של המפגש המסורתי בפארק, עלתה בראשי תמונת חיי הנוודים שבכל פעם מחדש בונים את אוהליהם, ועושים את המקום הארעי לביתם, כשהם יודעים שבעוד שבועות או חודשים ספורים, שוב יקפלו הכל ויצאו לדרכם, ושוב יבנו את האוהלים וכך עד סוף הימים. הימים יעברו המקומות יתחלפו והאנשים ימשיכו ללכת ביניהם מלידה לינקות, מילדות לבגרות, מבגרות לזקנה ולמוות.

Continue reading

משקפיים

ממש לאחרונה התווספו לגשר אפי משקפיים.
כנראה שכבר שנים אני לא רואה טוב. האופטימטריסט ציקצק בלשונו כשבדק אותי, ולא מבין איך לא הגעתי עד עכשיו.

טוב, זו העבודה שלו. לדעתי הסתדרתי נהדר. מי אמר שחייבים לראות חד? אבל אין ספק, עם המשקפיים החיים נראים ברורים ומפורטים הרבה יותר. חכלילית עצים מתבררת בתוך הסבך, היכן שקודם היה רק כתם כללי של ציפור.

חלק מהזמן אני אפילו מרגישה מוצפת ומותקפת על ידי כמויות המידע החזותי שזורם אלי. אני מוצאת את עצמי מורידה את המשקפיים חלק מהזמן, מצמצמת את השפע הזה להיקף שאני יותר רגילה אליו. עכשיו אני יכולה לבחור, ורוב הזמן אני בוחרת לראות.

Continue reading

בישול במעברים

המעברים בחיים שלי מלווים בשינוי טעמים, שינוי בסוג האוכל שאני רוצה או חושקת בו.

שוב אני מזהה תקופת מעבר. תקופה שבה אני לא יודעת מה אני רוצה לבשל. לא במקרה, מגיעה שעת ארוחת צהריים, ואני עדיין לא מוכנה. התחלתי להכין אותה ברגע אחרון, כדי שלא אצטרך להשקיע מחשבה. כך יש סיכוי שיצא משהו טוב, גם אם אין לי תשובה. מעניין אם האיש והילדים, מרגישים שמשהו השתנה. אני רוצה לחזור ולהתלהב מהבישול. מה יהיה?

Continue reading

סוף הספר שלי

מאת: בוב דילן (תרגום: יונת שרון)
סרטון של השיר בביצוע טום פטי, רוג'ר מקגווין, ניל יאנג, אריק קלפטון, ג'ורג' הריסון ובוב דילן

רושף בלהט מאוזני
צדקנות ויוהרה
הסתערתי לדרכים
עם דעה במקום מפה
״עד הקצה״ אמרתי אז
במצח נחושה
אה, הייתי אז קשיש כל כך
אני רך יותר עתה

Continue reading

ג'ויה מיה

בעקבות מה שסיפרה לי קרן קורינלדי על סבתא שלה


"ג'ויה מיה"
אמרה לי סבתא נונה,
אין ספור פעמים,

וקולה
עוד מצלצל לי בלב,
כמו פעמונים.

בעיניים עצומות
אני רואה אותה;

שיער לבן, ארוך, אסוף,
בהמון סיכות סבתא,

באוזני היא משמיעה עוד
סיפורי סיפורים,

העולים מתוך הקצף
של האמבטיה.

Continue reading

מסע לגילוי מחודש – ראיון עם ישראל רותם

(מתוך גיליון 46, ספטמבר 2003)

יש בחיים עוד שלב. שלב ב'. לא מתכננים אותו, לא ממש מתכוננים אליו. יום אחד זה קורה. יום אחד אנחנו מתעוררים ומגלים שאנחנו צריכים לטפל באבא ואמא, אבא ואמא שעד לאותו יום היו אנשים עצמאיים ומתפקדים ותמיד היו הם אלה שטפלו בנו. בימים שקדמו לכך היו הם אלה שקבעו את אופי הקשר שבנינו וביניהם, הם היו מרוחקים או קרובים – על פי בחירתם; הם היו סמכותיים או משתפים, הם הרבו לגעת ולחבק או נמנעו מכך. והנה יום אחד אנחנו מרגישים שהמושכות עברו לידינו. אנחנו צריכים לטפל בהורים באופן פיזי, לעיתים עלינו לקבל בעבורם החלטות משמעותיות, אנחנו יכולים לקבוע את מידת הקרבה, השיתוף, את אופי היחסים.

למען האמת לא כך היה תמיד.

Continue reading