קראתי לפני זמן מה את הרשימה של אורנה למה לסבול? קחי אקמול!. היא כתבה על כאב לב, ההימנעות מכאב, משמעות הכאב… במילים שלה מצאתי הדהוד לדברים שחוויתי בעצמי בשנה האחרונה, ואחרי הרבה זמן של מחסום בכתיבה הרגשתי שדרכן נסללת לי דרך להתחיל לכתוב.
רשימות בנושא תשומת לב
28 בפברואר, 20115 תגובות
הפתרון: תשומת לב
אמא, אני רוצה תשומת לב!
כך מכריז בני הצעיר, בעוד אני עסוקה בהכנה-ניקוי-הצלה-טיפול-סידור של השובל שנשאר אחרי ארבעה ילדים. ופתאום החשיבות והדחיפות של מה שעשיתי נראות עמומות לעומת הבקשה הברורה הזו, ואני הולכת לחבק ולחייך ולשמוע ולהסתכל. אחרי שקיבל את מנת תשומת הלב, הוא כנראה התמלא מספיק ואני חוזרת למה שעשיתי.
לא תמיד הילדים מבקשים את תשומת הלב שלנו במלים. הרבה פעמים הם צריכים ממש לעבוד בשביל להשיג אותה: לריב עם איזה אח, להשתולל, להחבל, לקלקל משהו שחשוב לנו, וכן הלאה פתרונות יצירתיים. הכל רק כדי לקבל את הדבר החשוב הזה – שנשים את ליבנו אליהם, נפתח את הלב לכיוונם. (בדרך כלל דרך חושים כמו הקשבה, התבוננות, מגע.)
27 בפברואר, 2011תגובה אחת
השיר המופלא של השתיקה
הילד מביא אל חיי האם את השיר המופלא של השתיקה. תוכנו, רעיונותיו, כוחו, היצירה שבו תלויים במספר השעות אשר האם מבלה ליד הילד, כאשר אינו תובע זאת אלא חי, במחשבות אשר בהן היא אופפת אותו בשקידה. מכוחו של הילד מבשילה האם, תוך ריכוז-נפש חרישי, אל ההשראות, אשר עבודת החינוך תובעת אותן.
לא מהספר, אלא מתוך עצמך. או-אז יהפוך להיות כל ספר ערך מועט כלשהו. ואילו ספרי ישלים את משימתו, אם ישכנע בכך.
בבדידות נבונה היי ערה…
23 בפברואר, 20114 תגובות
אמנות ההקשבה
הקשבה למחשבות של מישהו או לקיכלי על ענף או למה שנאמר, ללא תגובה של המחשבה, מולידה משמעות אחרת לגמרי מזו שמולידה תנועת המחשבה. זוהי אמנות ההקשבה, ההקשבה בתשומת-לב מלאה: אין שום מרכז שמקשיב.
(ז. קרישנמורטי מתוך: יומנו של קרישנמורטי)
21 בפברואר, 20113 תגובות
כיצד יפתח הלב?
האם לבך פתוח?
האם לבך שווה?
הבנה אינטלקטואלית אינה תחליף ללב פתוח. גם אם נשנן אלף פעמים: "כל בני האדם שווים זה לזה", יכול לבנו להיות סגור. כדי להביא לפעולה אמיתית הלב צריך להפתח.
כיצד יפתח הלב?
בסבלנות, בהתבוננות, בתשומת הלב.
האם אנחנו מתבוננים בעננים, בשמש היוקדת, בלבלוב העלים באביב, בקמטים של זקנה? האם אנחנו מאזינים לבני שיחנו, לבכי של תינוק, לציוץ הציפורים, לרעם התותחים?
נפשנו טרודה, מחפשת תשובות, קופצת מנושא לנושא. היא אינה מאזינה, אינה מתבוננת, אינה שרויה בתשומת הלב.
(אבינדב בגין, סיום הסכסוך)
17 בפברואר, 20115 תגובות
המלצה חמה: דרקון – אין דבר כזה / כתב וצייר: ג'ק קנט
השבוע חזר גילעד מהספריה עם ספר ילדים מקסים במיוחד. היות שהוא מתאים בול לנושא הגיליון הנוכחי של העלון, אני ממהרת לכתוב עליו המלצה חמה. המשך »
15 בפברואר, 2011
19 תגובות
19 תגובות
סוכר
בסרט המונגולי "דמעות של גמל" ממליטה הנאקה בכר – גור גמל, ומתנכרת אליו. שני ילדים נשלחים להזמין מוסיקאי שינגן לנאקה כדי שתתחיל לטפל בגור שלה. הם גרים במקום מרוחק ויוצאים למסע אל "מעבר להרי החושך". שני ילדים קטנים. נשלחים לבד לערבות הקור של מונגוליה. ההורים שלהם יודעים שהם יכולים לעמוד במשימה. כל חייהם הקצרים עדיין, אך העשירים בנסיון, מכינים אותם לקראת התמודדות עם מה שמזמן להם מסע כזה. מול עניין אחד שהם פוגשים בדרך, הם לא מוכנים להתמודדות: מול תרבות המערב. הילדים פוגשים סוכר, הם פוגשים טלוויזיה, ונשבים בקסם.
14 בפברואר, 20112 תגובות
על הדממה
לדממת ההרים יש עומק שאין לעמקים. לכל אחד מהם דממה משלו; הדממה השוררת בין העננים וזו השוררת בין העצים הינן שונות במידה רבה; הדממה בין שתי מחשבות אין בה זמן; דממת העונג והפחד הינה מוחשית. הדממה המלאכותית, שבידי המחשבה לייצר, הינה מוות; הדממה שבין הרעשים הינה היעדר רעש, אך היא איננה דממה, כפי שהיעדר מלחמה אינו שלום. הדממה האפלולית של קתדרלה, של מקדש, היא רבת שנים ויופי, היא נבנתה בידי האדם במיוחד לשם כך; ישנן דממת העבר ודממת העתיד, דממת המוזיאון ודממת בית-הקברות. אך כל זה איננו דממה.
(ז. קרישנמורטי מתוך: יומנו של קרישנמורטי)
13 בפברואר, 2011
תגובה אחת
תגובה אחת
המחנה (במלעיל)
לפני מספר שבועות עמדנו, אלי ואני, לארח מפגש של נערות בחינוך ביתי.
אלי תכננה לקחת אותן אל "המחנה" שהקימו חבריה מהשכונה.
אני החלטתי לערוך איתה סיור מקדים כדי לראות שהמקום בטיחותי, לא רחוק מידי או מלוכלך.
לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
ובכן, מספר פסיעות מהמדרכה בשביל קצר בין אורנים, נחו שלושה מזרנים ושמיכה, כסא שחוק, שולחן ישן ודלי הפוך.
מראה שכזה…
10 בפברואר, 2011
5 תגובות
5 תגובות
המישור הוא בעיני המתבונן
לשדה הראייה של האשה המהורהרת עם סלי הקניות, נכנסים שני אנשים.
היא מבחינה בכסא הגלגלים.
המבט המהורהר נמחק ומפנה את מקומו למבט סקרן, שמפנה את מקומו למבט כללי שמתחלף במבט מרחם ושוב במבט סקרן שמשתדל לשוא להיראות אגבי.