אני ויוקו והתמודדות עם המוות של אחותי

מאת: לילך רם שצופק
(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

יוקו: "אמא, מחר אני אבכה וביום שישי אני אמות, אני אהיה עם אילת."
אני: "יוקו את מתגעגעת אל אילת? גם אני."
יוקו: "בא לך גם למות איתי? אז ביום שישי נמות?"
אני: "אני רוצה לחיות, יוקו, אני רוצה שתחיי איתי."
יוקו: "למה?"
אני: "כי אני אוהבת אותך ואני אוהבת לחיות, ויש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיים האלה ואני רוצה שתהיי לידי ואיתי כשאני עושה אותם."
יוקו: "אמא, למה אילת ברחה מהבית?"
אני: "לא הכל אני מבינה, יוקו, אבל אילת בעולם אחר, והיא גם איתנו, למשל בזיכרונות שלנו ודרך כל הדברים שהיא השאירה לנו. אני חושבת שאילת כנראה גמרה מה שהיה לה לעשות בחיים פה, בעולם הזה."
יוקו: "אז אמא, למה את עצובה שאילת לא פה? בא לי שהיא תבוא."
אני: "אני מאד מתגעגעת אל אילת, היא איתי כשאני חושבת עליה, אבל בא לי להתחבק איתה, בא לי אפילו שהיא תכעס עלי, בא לי שהיא תפנק אותי ואותך."
יוקו: "אמא למה אילת מתה?"
(שחזור של שיחות עם יוקו בת 4, ושאלות בלתי פוסקות שלה בתקופה האחרונה, בעקבות המוות של אחותי.)

Continue reading

סבתא – מילות פרידה

סבתא שלי נפטרה לפני כחודש וחצי אחרי חיים ארוכים ומלאים. אלה הדברים שכתבתי בערב לפני מותה ואמרתי בערב השלושים לזכרה.

יהודית שומודי 17.10.1918-21.11.2012

אני רוצה לכתוב. להגיד דברים שלא אמרתי קודם. להיפרד. עוד מעט לא תהיי איתנו יותר. כשבאתי להיפרד ממך רציתי לשאול אותך דברים. אולי אפילו שאלתי את חלקם, כבר היית עייפה. מפויסת כמו שלא זכרתי אותך כמעט מעולם. התשובות שנתת לא פתרו את החידה, לא ענו על השאלה שלי.

Continue reading

עקרון הרצף

(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

אני רוצה לשאת את המשא הזה על גבי באהבה.
אתמול הייתי אני המשא של הורי,
היום ילדי נישאים על כתפי,
ומחר אשא אתכם – הורי.
הרי אם לא אעמוד שם אני,
וגבי פנוי בשבילכם –
מי ישא אתכם על גבו?
מישהו זר, לא מוכר, לא אוהב?
בבתים ריקים מרוח צעירה, מתלהבת, צוחקת, רועשת, חיה.
איך אפשר כך לחיות?
כך אפשר למות – לאט ובשקט.
איך יוכלו ילדי להעריך את הזקנה, את חוכמתה, את תפארתה, את קשייה,
אם לא יחוו אותה.
אם רק יבואו לביקור קצר, נקי, מדוייק.
איך נוכל לחיות את הרצף אם לא נכלול בתוכו גם את הזקנים?
הרצף המתחיל בתינוק,
הנישא על כתפינו באהבה –
בחולי ובבריאות, ביום ובלילה, בצחוק ובבכי.
מי יתן וכך נישא גם את זקנינו – באהבה.

סבתא שלי שנאה רופאים

מאת: מאיה מוסן לוי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

סבתא שלי שנאה רופאים ובתי חולים. הפעם היחידה בחייה שאושפזה בבית חולים הייתה בלידת בתה הרביעית, היחידה שנולדה בארץ לאחר שעלתה מעיראק.

סבתא שלי אהבה לעבוד, כמה שהייתה חרוצה. יום יום הייתה קמה לפני צאת החמה, יוצאת לעבודה ושבה בצהריים, במשך שנים. גם הרבה אחרי גיל הפנסיה שלה, המשיכה לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה, במין רוטינה כזאת. פועלת פשוטה השמחה בחלקה.

Continue reading

הצלת החיים או האדם

אני חושש שהמושג המופשט "חיים" יקודש, ויחליף בהדרגה את הרעיון של "אדם" שעליו מבוססים ההומאניזם וזכויות האדם. "חיים" אפשר לנהל, למקסם, ולמדוד באופן שלא יעלה על הדעת כאשר מדובר על "אדם". ההמרה של אדם אל ״חיים״ היא ניתוח קטלני.

— איוואן איליץ', Brave New Biocracy

אמא לביאה

הגענו לבית חולים כי כבר לא היתה ברירה.  הצירים, שהתחילו לפני כמה ימים, כבר לא אפקטיבים, נעמה עייפה רצח, והמים שירדו – מקוניאלים, מה שיכול להעיד על כך שהתינוק לא מרוצה.

בחדר לידה – נעמה התשושה שוכבת כמו פרח בתוך המסגרת של המיטה הגדולה באמצע החדר. הכל כל-כך שונה מהאוירה שהיתה בבית. היא מנסה להסתגל לנוכחות המיכשור, האנשים, המוניטור, הרעשים שמסביב. האפידורל נותן לה קצת מנוחה. שקט. עכשיו מחכים שהלידה תתקדם.

Continue reading

בשאלת הקץ הקצוב לחיים

אני לא יודע מתי אמות, אבל זה לא אומר שאני לא חושב מידי פעם על הנושא. שתי הזדמנויות בדרך כלל מאפשרות לי לעסוק בהרחבה בשאלת המוות: הראשונה היא כשכמעט קורה משהו – כמעט תאונת דרכים*, כמעט טיל, כמעט … בדרך כלל אחרי מקרה כזה עולות השאלות: "איך עברתי את זה? עד כמה דק הגבול בין למות לבין לחיות? וגם – איך זה שאני עדיין כאן?"
השנייה היא כשאני מלמד על תזונה ואורח חיים בריא. כמעט תמיד במהלך הלמידה מישהו שואל: "אבל גם כך כולנו נמות בסוף, אז למה להתאמץ?" השאלה הזו היא נהדרת והתשובה מורכבת וארוכה. חלק ממנה אפשר לקרוא כאן, וחלק אחר מצא אותי בכתביו של הרמב"ם, שם נתקלתי בתשובה מעניינת ואותה אביא כאן.

Continue reading


  1. * אתמול נסע אוטו ממש מולי (לכיווני, בנתיב הלא נכון) בנתיב התנגשות בכביש שאין לי לאן לברוח בו (לא ברור מה קרה לנהג) וממש ברגע האחרון הצלחתי להחלץ בעזרת נהגים סביבי שפינו לי מקום. [חזרה]