מאת: לילך רם שצופק
(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

יוקו: "אמא, מחר אני אבכה וביום שישי אני אמות, אני אהיה עם אילת."
אני: "יוקו את מתגעגעת אל אילת? גם אני."
יוקו: "בא לך גם למות איתי? אז ביום שישי נמות?"
אני: "אני רוצה לחיות, יוקו, אני רוצה שתחיי איתי."
יוקו: "למה?"
אני: "כי אני אוהבת אותך ואני אוהבת לחיות, ויש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה לעשות בחיים האלה ואני רוצה שתהיי לידי ואיתי כשאני עושה אותם."
יוקו: "אמא, למה אילת ברחה מהבית?"
אני: "לא הכל אני מבינה, יוקו, אבל אילת בעולם אחר, והיא גם איתנו, למשל בזיכרונות שלנו ודרך כל הדברים שהיא השאירה לנו. אני חושבת שאילת כנראה גמרה מה שהיה לה לעשות בחיים פה, בעולם הזה."
יוקו: "אז אמא, למה את עצובה שאילת לא פה? בא לי שהיא תבוא."
אני: "אני מאד מתגעגעת אל אילת, היא איתי כשאני חושבת עליה, אבל בא לי להתחבק איתה, בא לי אפילו שהיא תכעס עלי, בא לי שהיא תפנק אותי ואותך."
יוקו: "אמא למה אילת מתה?"
(שחזור של שיחות עם יוקו בת 4, ושאלות בלתי פוסקות שלה בתקופה האחרונה, בעקבות המוות של אחותי.)

המשך »

(מתוך גיליון 46, יוני 2003)

אני רוצה לשאת את המשא הזה על גבי באהבה.
אתמול הייתי אני המשא של הורי,
היום ילדי נישאים על כתפי,
ומחר אשא אתכם – הורי.
הרי אם לא אעמוד שם אני,
וגבי פנוי בשבילכם –
מי ישא אתכם על גבו?
מישהו זר, לא מוכר, לא אוהב?
בבתים ריקים מרוח צעירה, מתלהבת, צוחקת, רועשת, חיה.
איך אפשר כך לחיות?
כך אפשר למות – לאט ובשקט.
איך יוכלו ילדי להעריך את הזקנה, את חוכמתה, את תפארתה, את קשייה,
אם לא יחוו אותה.
אם רק יבואו לביקור קצר, נקי, מדוייק.
איך נוכל לחיות את הרצף אם לא נכלול בתוכו גם את הזקנים?
הרצף המתחיל בתינוק,
הנישא על כתפינו באהבה –
בחולי ובבריאות, ביום ובלילה, בצחוק ובבכי.
מי יתן וכך נישא גם את זקנינו – באהבה.

מאת: מאיה מוסן לוי
(מתוך גיליון 56, פברואר 2005)

סבתא שלי שנאה רופאים ובתי חולים. הפעם היחידה בחייה שאושפזה בבית חולים הייתה בלידת בתה הרביעית, היחידה שנולדה בארץ לאחר שעלתה מעיראק.

סבתא שלי אהבה לעבוד, כמה שהייתה חרוצה. יום יום הייתה קמה לפני צאת החמה, יוצאת לעבודה ושבה בצהריים, במשך שנים. גם הרבה אחרי גיל הפנסיה שלה, המשיכה לקום מוקדם בבוקר ולצאת לעבודה, במין רוטינה כזאת. פועלת פשוטה השמחה בחלקה.

המשך »