אני אומרת שלום והיא לא עונה. אני מחייכת. אני רואה שהיא שקועה בשיחה, למרות שאני לא רואה את בן שיחה.

המשך »

מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים, לחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים, עוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת מהן בובות ומחדשת בגדי ילדים ישנים. אפילו כשהיא קונה משהו חדש מן החנות היא טורחת להסיר ממנו חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את מעשיה כסוג של מוזרות אומנותית. הבגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלושה-עשר שקלים. בזמן הזה אפשר היה לקנות עשרות כמוהו. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה.

אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה בי הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.

המשך »

ככה חשבתי פעם. באמת למה לסבול? לא העליתי בדעתי שלכאב יש תפקיד.

הבירור שלי בהקשר לכאב התחיל בעקבות הלידה הראשונה. ידעתי שאין לי כל כוונה להשתמש במשככי כאבים למיניהם. אז עוד לא היתה הרדמה אפידורלית. כדי להרגיע את כאבי הלידה נתנו לנשים זריקת טשטוש. אני לא מתכוונת להיות מטושטשת בלידה. אין מצב.

המשך »

תודה

מאז שהוכרז הנושא החדש של תשומת לב אני מרגישה בתוכי את שאלת תשומת הלב. וזו מתנה בפני עצמה. ובכלל העלון הזה שאני מנויה עליו כ"עקרת האתר", משרה עלי נחת ורוגע. מכיוון שאני חיה רחוק, פיזית, מכל הכותבים, ובסביבה המתנהלת באופן שונה ביותר, ועדיין חיה את התכנים, אני מקבלת הרבה תמיכה ממה שאני קוראת. הזמינות והצורך מעודדים אותי לתרגל מדיה חדשה זו, האינטרנט. וזו עוד מתנה. אז תודה לכולכם.

המשך »

אורלי ועודד הם אנשים של מוזיקה. מוזיקה היא עבורם הרבה יותר מעיסוק, תחביב וכישרון גם יחד. מוזיקה עבורם היא מהות פנימית ויעוד בעולם. את אורלי ועודד הכרתי לפני כשש שנים במפגש בפארק הירדן. הם שבו בדיוק לארץ משהות של 5 שנים בניו-יורק, והצטרפו לקהילת באופן-טבעי. מאז זרמו אינספור צלילים משפע כלי הנגינה שהם מביאים איתם בכל שנה אל הפארק ובכלל. באופן רשמי אורלי היא פסנתרנית ומורה למוזיקה, ובעבר הלא רחוק היא הופיעה בלהקת נשים מופלאה שנקראה "בלה דונה". עודד הוא כנר מחונן ומורה לכינור, ושניהם מפליאים גם לנגן בגיטרה, לשיר, להלחין, לעבד, ולחיות מוזיקה. יחד הם מגדלים את שלושת ילדיהם (9, 7, 4) בחינוך-ביתי.

המשך »