24 בנובמבר, 2011The Inner Game of Tennis
W. Timothy Gallwey
"המשחק הפנימי" הוא מה שקורה בתוך הראש של השחקן בזמן משחק הטניס (וגם לפניו ואחריו). הרעיון המרכזי של הספר הוא שבדרך כלל רובנו מפריעים לעצמנו להגיע למיצוי היכולות שלנו בגלל שאנו מנסים לשלוט בפעולות שלנו, במקום לתת לגוף שלנו לעשות כמיטב יכולתו, תוך התבוננות שקטה, מרוכזת, ולא-שיפוטית בתוצאות. למעשה, הספר עוסק בתהליכי למידה, במה שמעודד אותה ומקדם אותה, ובמה שמפריע לה להתרחש.
10 בנובמבר, 2011(מתוך גיליון 53, נובמבר 2004)
מוקדש באהבה רבה לקלאילן.
זה קרה לי לפני חודשים ספורים. וכן…. צפריר יודע. התאהבתי.
איזו הרגשה נפלאה. כבר שכחתי כמה זה נעים, מרומם. הציפייה לפגישה, ההתרגשות המחודשת בכל פעם מהרגע המופלא של המפגש; השקיעה אל תוך עולם שכולו טוב המקרין את יופיו על רגעי היומיום הקטנים; המלאות ששורה על כל מעשי לאור האהבה הזאת הרעננה; הפנים הזורחות בלי שום סיבה נראית לעין; ההתלהבות שגואה בלב; ההתמסרות. מסתבר שזה קורה. גם לבאה בימים כמוני. כבר לא האמנתי שאי פעם אחווה זאת שוב בעוצמה כזאת. ככה זה עם אהבה – היא נוחתת עליך כך סתם ללא כל התראה מוקדמת.
מאת: מיכל גפן
למרות היותי די ג'י 12 שנה, מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לצרוף האותיות האלו :"D.J"
משהו בהם תמיד הרגיש לי קצת קר ומעולם אחר, כשחיפשתי שם למה שאני עושה בעבודתי, המילה מחברת עלתה די מהר. הרי זה כל העניין – את קטעי המוסיקה לא אני כתבתי , הם נמצאים אי שם ואני תפקידי לחבר ביניהם, ובעיקר ביניהם ובין האנשים. אין דבר שמרתק אותי יותר מחיבורים, בכל מקום, בכל תחום, באמנות ובמוסיקה בפרט.
המפגש בין שונים יוצר מתח ועניין שמרגשים אותי עד עמקי נשמתי.
אני תמיד נשאלת לשאלה איזו מוסיקה אני אוהבת, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל לענות לשאלה הזו באופן גורף, אופנות וז'אנרים כאלו ואחרים מעולם לא היו גורם שקיבע את נטיותיי המוסיקליות.
כי מוסיקה מדברת או לא מדברת אליי, וזה לא משנה באיזו שפה, באיזו מקצב או מאיזו שנה.
(מוקדש באהבה גדולה לחברי הטוב – ברק)
אני נזכר במילים הראשונות שאמר לי: נדרש צליל שמח על מנת לסובב את העולם.
הוא היה מגיע לבקר במרפסת. לא נדחף, יושב ברקע, מתמזג באווירה. משתתף בדרכו המיוחדת בשיחה, שולח לאויר חיוך מדבק ומכווץ עיניים. עם החיוך היה שולח מסר להתבונן פנימה – לפקוח עיניים ולהביט פנימה ולשאול את עצמך שאלה פשוטה – האם אתה מרוצה מהחיים שאתה חי?
החינוך הביתי שלי משתנה. הוא אינו מה שהוא היה.
החינוך הביתי שלי היה טוטאלי, מאז שהבכורה נולדה, ואחיה הצטרף אחרי שנתיים ורבע.
החינוך הביתי שלי היה הקיום שלי, ההגדרה העצמית שלי, המהות שלי.
כל אלו משתנים, ואני צריכה להגדיר את עצמי מחדש.
אילו קולות אני מפיקה כשאני מרוכזת? איזה סוג דיבור מול הילד שלי, מול זרים? מול האהוב שלי? מול חברה? בסקס? בצירים? בלידה? איך הכלי הזה משרת אותי ולמה הוא נובע ממני שונה בזמנים שונים?
המעברים בחיים שלי מלווים בשינוי טעמים, שינוי בסוג האוכל שאני רוצה או חושקת בו.
שוב אני מזהה תקופת מעבר. תקופה שבה אני לא יודעת מה אני רוצה לבשל. לא במקרה, מגיעה שעת ארוחת צהריים, ואני עדיין לא מוכנה. התחלתי להכין אותה ברגע אחרון, כדי שלא אצטרך להשקיע מחשבה. כך יש סיכוי שיצא משהו טוב, גם אם אין לי תשובה. מעניין אם האיש והילדים, מרגישים שמשהו השתנה. אני רוצה לחזור ולהתלהב מהבישול. מה יהיה?
יום לפני יום הולדת 18. חבורה של צעירים חופשיים, משוחררים , רודפי התרגשויות וחוויות מסעירות, צמאי ריגושים בטיול שטח ממונע. מגלים את העולם. חווים את המרחבים, את ואדיות וגבעות ארץ ישראל, נפרדים מוודאות הילדות בדרך אל מרחב הבגרות. בעוד רגע לובשים מדים והופכים לחיילים. פתאום אני מתעורר. השמש יוקדת בחוזקה בדיוק מעל הראש שלי. חזרה ממצב של איבוד הכרה. אני לא זוכר איך הגעתי לכאן, הפה שלי יבש, הראש שלי כואב מאד, חש את האדמה החמה מתחת לראשי וגבי, מרגיש היטב כל אחת מהאבנים שנעוצות בגב שלי. ריח של אבק ודם. שאלות וצעקות מסביבי איפה אתה גר? אתה זוכר איך קוראים לך? תבדוק אם יורד לו דם מהאוזניים, תשמור עליו שלא יזוז! צליל צמיגים על גבי אדמת כורכר – מניפים אותי לאלונקה ומשם למערה חשוכה ממונעת, בה אני מגלה כי אין לי תחושה בחלק הגוף התחתון. כך הפכתי לגבר.
לפני כמה חודשים נתקלתי במודעה קטנה בעיתונות המקומית. מסגרת קטנה בירוק סיפרה כי עמותת "אנוש" פותחת סדנה לכתיבה ביוגרפית בקריית שמונה וכי היא מזמינה אנשים ללוות את הסדנה כמתנדבים. מצורף היה מספר טלפון להתקשרות.
הלידה הנוכחית הייתה חוויה מתקנת עבור שנינו. בעוד לידת בתנו הבכורה הייתה ממושכת, לוחמנית, עיקשת וכאובה, הייתה לידתה של בתי השנייה פשוטה, רכה, מעשירה ומעצימה. המילה הראשונה שיצאה מפי לאחר שנפלט מתוכי הגוף הזעיר הייתה – הצלחתי! הצלחתי ללדת כמו שרציתי – בשקט פנימי וחיצוני, בשיתוף פעולה עם הגוף ועם העוצמות שאני מכירה בו, באהבה ובכוונה שלמה.