כואב, פשוט כואב. בכל בוקר המגע הראשון הזה של כפות הרגלים בריצפה, ההזדקפות, רגע לעמוד, להתנדנד. כואב.
פתאום זה לא מובן מאליו לקום בגוף לא כואב. פשוט לצאת מהמיטה ולהתחיל לפעול. הכל לאט יותר.
קודם צד ימין, אחר כך ברכיים, רגלים על הרצפה. שלב ראשון הושלם.

אפשר לנמנם כמה דקות, לתת לגוף להתרגל.
אחר כך להתרומם לישיבה. עוד כמה דקות. הראש כבר מתחיל להתעורר, העיניים עדין לא החליטו לגמרי אם להיפקח או להישאר במצב חצי סגור עד להכרח מלא. הרי את הדרך למקלחת אני זוכרת. לא באמת צריך להטריח את העפעפיים. ו..

אני עומדת. כמו עץ, חורקת, כואב. כל בוקר כואב, כל פעם מפתיע.

יום אחד החלטתי שאני עדין צעירה ואין לי צורך אמיתי לסבול. אני צריכה להזכיר לגוף שלי מה הוא יכול. אני רוצה לקום בלי ששום דבר יכאב לי, כמו שילדים קמים אפילו אחרי לילה שישנו מכורבלים מתחת לספסל עץ ברכבת הודית.

אז הצטרפתי ליוגה.

המשך »

חול הים החם מתחת לרגלינו ביום קיץ. הבוץ שעולה לו מבין האצבעות כשאנו דורכים יחפים בשלולית ביום חורף גשום. התחושה של הליכה על כרי דשא בסתו. יחפים באנו אל העולם, וכך כנראה גם נצא ממנו. באמצע – אנו מעבירים את רוב ימינו עם סדים על הרגליים.

ריצה – הזמנה לפציעה?

מאז ומתמיד אהבתי להסתובב יחף. כאשר לא היתה ברירה עברתי לסנדלים ונעליים לבשתי מעט ככל האפשר. כאשר הלכתי את שביל ישראל עם בני, מעין, בשנת הבר מצווה שלו, עברתי את כל השביל עם סנדלים ונהניתי מאד. הבעיות התחילו מהריצה. רצתי כמובן עם נעלייים – הכי טובות שיכולתי לקנות. התאמנתי למרתון ורצתי מרחקים הולכים וגדלים, עד 36 ק"מ. ואז הופיעו, ללא התראה מוקדמת, כאבים עזים בברכיים, שכפו עלי חצי שנה הפסקה. התחלתי לחקור בנושא ולהתעניין, והתברר לי שלמרות השיפור הגדול לכאורה בנעלי הריצה – בולמי זעזועים, רפידות, סוליות – הרי שיותר ויותר רצים נפצעים מתחביב זה.

המשך »

בילדותי ובנעוריי התנהלתי בגופי מתוך אי נוחות שהלכה וגדלה.

כמי שנפשה נוהה בעיקר אחר פעולת הציור, העברתי ימים כלילות כשאני רכונה מעל שולחן כתיבה בבית הורי, או שרועה על הרצפה, למורת  רוחה של אמי, שפסי צבע על המרצפות לא הלמו את תפיסת עולמה האסתטית המחמירה. מאמץ גופני ניכר השקעתי בגמיעת ערכים באנציקלופדיה "תרבות". עד לאחרונה, דרך אגב, התנהלתי בעולם מבלי הטל ספק בתכנים אליהם נחשפתי באותם כרכים כתומים. חצאי אמיתות ואף בדותות מלאות בנוגע לחיי הלאפים, קרתגו העתיקה ונימוסי שולחן באימפריה הרומית היו לי לאות ולמופת במשך שנים רבות.

אך בל נסטה מהנושא. כל פעילות גופנית מורכבת יותר מהנ"ל הסתיימה במפח נפש – משיעורי הבלט נקעה רגלי ומיד לאחר מכן, גם נפשי. רכיבה על אופניים טמנה בחובה סיכון, לא לי, אלא לרכבים הנוסעים בסמוך אלי, שנהגיהם נאלצו לא פעם להחסיר פעימה לאחר שאנוכי, בהינף כידון, המרתי את יחסינו ממקבילים לחופפים.

המשך »

(מתוך הספר "שאלת העוצמה – מחשבות בביצת הפתעה")

הדבר מבלבל. אפשר לנגן בצ'לו ואפשר לנגן בצ'לו. לכאורה זה אותו דבר עצמו אבל למעשה אלה שני דברים שונים לחלוטין.

במקרה הראשון "אני מנגן" הרי זה תאור של עובדה מכנית. בליל העשרים באוקטובר ישב אדם לצד הצ'לו שלו, העביר את הקשת על המיתרים והפיק צלילים.

במקרה השני "אני מנגן" הרי זה ביטוי למעשה יצירה. פלירט עם הזמן. "אני מנגן", כלומר – מתחוללת כאן תנועה של הבעה, נפתח כאן חלון של משמעויות, נחשפת הממשות.

המשך »

טאי צ'י זו אמנות לחימה שמקורה בסין והיא מבוססת על הפילוסופיה הטאואיסטית. לפי פילוסופיה זו, לפני ראשית הדברים היה וו-צ'י (Wu Chi) שהוא הכלום-הריק וממנו נוצר הטאי צ'י שמורכב משני ניגודים החיים בהרמוניה זה עם זה: אלו היין והיאנג. סדרת התנועות של הטאי צ'י מבוצעת באיטיות כאשר תנועה אחת זורמת אל תוך השניה, והיא נדמית כרצף אחיד של תנועה. מי שמתנסה בביצוע התנועות לעיתים מרגיש אנרגיה  (ה-qi) שיכולה להתבטא כתחושה של מגנט או חום בין הידים, הנשמרת מן התנועה הראשונה ועד לאחרונה. סדרת התנועות הזו מכונה גם "מדיטציה בתנועה" משום שהמבצע אותה שרוי במעין מצב מדיטטיבי.

המשך »

אני שוכב במיטה, על הגב, בוהה בתקרה, רואה עכביש קטן בפינה.
מתהפך, שוב מתהפך, מתגלגל עד לקיר, נצמד לקיר עם כל הגוף.
חם לי – אמא לא מרשה לי לישון בלי חולצה – אוף, מעצבנת.

המשך »

רגע הלידה הוא רגע מכונן. המסרים שעוברים לאם ולילוד ברגעים הקריטיים הללו יטביעו את חותמם על עמדותיהם במהלך כל חייהם. מבלי דעת חשים בזה אלו המאיישים את התפקידים ברשויות המדינה, והם מוכנים להלחם על כך בכל האמצעים העומדים לרשותם. הם מוכנים לבזבז על המלחמה הזאת זמן יקר, כסף ומשאבים, ובלבד שלא יאבדו את שליטתם על הנשים.

בתור נער ביישן, אחת התופעות הבלתי מוסברות ביותר בעיני – שנייה רק לגידול שפמים – הייתה הריקוד. כיצד רגע אחד אנשים מהלכים רציניים ותלויי מטרה ממקום למקום – ורגע שני הם מפזזים מחויכים ללא שום סיבה נראית לעין מלבד מוסיקה קצבית המטרטרת ברקע…

המשך »