בזהירות, מבקש הכותב לגעת בקורבן, ולהציע לו, לקורבן, דרך אחרת להתבונן על חייו.
דרך בה הוא עצמו, אינו מקבל את גזירת היותו הקורבן.
למרות שאפשר שאינו יכול להרים את ראשו עדיין.
למרות שעדיין אמונותיו שאינו יכול להרים את ראשו מהדהדות אמת.
בכל זאת, להתבונן מחדש על מציאות חייו; לגלות היכן הוא משתף פעולה עם המציאות האכזרית; היכן שיתוף הפעולה הזה הוא מתוך חוסר ברירה באמת.
המשך »המחלות הזיהומיות הן הרוצחות הגדולות של המאות האחרונות. מחלות כמו שפעת, חצבת, שעלת, אבעבועות שחורות, דלקת ריאות, שחפת, פוליו, דיפטריה, טיפוס, ולאחרונה גם איידס, הרגו עשרות מיליונים של בני אדם והטילו את אימתן במשך מאות שנים. אלו הן המחלות שעבורן פותחו חיסונים במהלך המאה ה-20, ושהודברו על ידם – כך על פי הטענה המקובלת.
אך האם הסיפור המקובל הוא אכן אמיתי?
ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.
עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.
נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.
עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?
18 במרץ, 2010מאז עלה, באקראי, הטיון הדביק בחצר גינת ביתי, הציעו לי שכנים רבים לעוקרו מן השורש שכן זהו "עשב רע". עבורי, הטיון הדביק בחצר הוא חלק מארון התרופות הביתי. אני מטפחת אותו ומעניקרה לו מקום של כבוד, ממש כמו למרווה המשולשת, האזוביון והגרניום הלימוני.
המשך »"הלו"
"בוקר טוב, איילה?"
"הי תמר, מה שלומך?"
"יש לי צרבת"
"אהה, ומה שלומך?"
"מגעיל לי בגרון ובפה"
"אמממ"
" אין לי חשק לעשות כלום"
"אה"
"נמאס לי מזה. מה לעשות? איך אפשר להפטר מזה?"
צרבת, דליות, בחילה, חולשה… וכל החברים היקרים האלו שבאים לפגוש אותנו כשאנחנו הרות. איך אפשר להפטר מהן?
האמת היא שאי אפשר. הן בדיוק כמו כל דבר כאן – נוצרות על ידינו בשבילנו אבל לא בשליטתנו.
"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.
מוקדש לידידי א.
אני לא מכירה משפחות שבהן הילדים לא רבים. עוד לא פגשתי כאלה. ולמרות שזאת תופעה נרחבת ביותר, וכולנו מכירים אותה מהעבר שלנו בתור ילדים-אחים, מההווה שלנו בתור הורים, וגם מההכרות שלנו עם משפחות אחרות, אנחנו עדין ממשיכים בכל דרך להתנגד לתופעה הזאת, לראות בה רע, ולנסות למגר אותה.
הדרך בה אנחנו מגיבים לסכסוכי הילדים נשענת על האמונות שלנו לגבי סכסוכים. רובנו מאמינים כי סכסוך מעיד על כך ש"משהו לא בסדר". הרי אם הכל היה בסדר הילדים לא היו רבים. אולי אני-ההורה לא בסדר, אולי הנסיבות לא מתאימות, אולי אחד מהילדים לא מתנהג כמו שצריך, אולי למישהו חסר משהו ועוד ועוד אפשרויות מאפשרויות שונות המוכיחות ש"משהו לא בסדר".
אני רוצה לספר על הדיאלוג אותו אני מנהל עם גופי…
אני רוצה לטעון כאן כי גופנו משדר לנו את צרכיו בכל שעות היום, וככל שנהיה בדיאלוג עם בקשות הגוף שלנו ונמלא את רצונו, הרגשת אושר ושלמות תמלא אותנו. השידורים של הגוף הן ההרגשות שלנו בבטן, בראש, בגב ובשאר אברי הגוף.
זה מתחיל בתזונה. בשנים האחרונות, שיניתי את התזונה שלי מספר פעמים, ובכל פעם, בחנתי את הרגשת הגוף שלי, ולפי תגובתו, התאמתי את התזונה שלי.
1 במרץ, 2010האהבה לא סתם נשארת במקום כמו אבן; היא צריכה להיווצר, כמו לחם, להאפות שוב ושוב, להתחדש.
אני אמא בהזדמנות. ובהזדמנות זו, אני שמחה לנצל את הבמה המתחדשת של העלון ולשתף את כל חובבי ההזדמנויות. בעיקר את אלה, שרבות מן ההזדמנויות הפוגשות אותם בדרך מתרחשות במרחב המשפחתי.