הילד הקטן שלי בן שלוש, ופתאום אני מרגישה משהו בקצה האצבעות.
עד עכשיו לא היה לי זמן לזה, וגם לא פניות נפשית ומרווח נשימה. כל פעם שהתחלתי לעשות משהו ידעתי שתוך דקות ספורות מישהו יקרא לי, יצטרך את עזרתי, את נוכחותי, או לפחות את תשומת לבי. לא שלא עשיתי כלום מלבד לטפל בילדים, אבל יכולתי לעשות רק דברים שלא מצריכים יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה (או שאפשר לחלק אותם למשימות שכל אחת מהן לא מצריכה יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה).
יום שני 4.10.10
בוקר. מעין חזרה לישון, והילדים כולם הלכו ליומם. זה היום השני ללימודים אחרי שכל החגים הסתיימו. אתמול גם התחיל המפגש השנתי בפארק הירדן (כבר שמונה שנים שהמפגש הזה הוא החופשה השנתית שלנו). איזה סלט.
יום שני, 2.8.10
הגרון חנוק. אני צריכה להתקשר לטלי – מנהלת ביה"ס בחוקוק ולהודיע לה שאנחנו מבטלים את הרישום של גילעד לשנה הבאה לבית-המעין, ובמקביל להתקשר לתיקי – מנהלת ביה"ס רמת-כורזים, ולהודיע לה שאנחנו מחזירים את גילעד לרמת כורזים – להיות כמו כולם.
בוקר יום שני, 26.7.10
זה מחלחל בי לאט. ההבנה שעלי לרשום את גילעד בחזרה לבית-הספר הרגיל ברמת-כורזים. החלום של בית-ספר קטן, טבעי ואינטימי, שרואה את הילד כפי שהוא, ומאפשר לו לגדול בדרכו, החלום הזה שכבר ראיתיו מתגשם לנגד עיני בבית-הספר הקסום "בית המעין" שבקיבוץ חוקוק, מתברר כחלום כוזב בשבילי.
בוקר יום ראשון, 25.7.10
גילעד. איזה מסע ארוך ומאתגר יש לי איתך. בעוד 36 יום תתחיל שנת הלימודים ויגיע תורך לעלות לכיתה א'. אני שונאת את המילים הללו "לעלות לכיתה א'". שונאת את המשמעות התרבותית שאגורה בתוכן. את עליית המדרגה שמשתמעת מהן. כאילו שעד עכשיו היה משהו ירוד או נחות במסלול חייך, והנה אתה "עולה" על מסלול ראוי או משובח יותר. המחשבות והתחושות שלי אומרות לי בדיוק את ההפך: עד היום היית חופשי להיות מי שאתה, והנה אתה עומד לעלות על מסלול שבו יתיימרו לעצב את אשיותך לפי… לפי מה? לכאורה, לפי איזו אג'נדה חינוכית שהתוותה בידי התרבות, המדינה, המומחים לדבר… בפועל אין שם כלום. רק אטימות וטיפשות. אבל אתה כל-כך רוצה. כל-כך רוצה להיות חלק מה"נורמליות" הרגילה שכולם כביכול משייכים עצמם אליה.
ב-1 בספטמבר יצאתי לדרך חדשה. עשר השנים בהן עסקתי בחינוך-ביתי הגיעו לקיצן. אל נעמה, בכורתי (13.5), אשר החלה ללכת לבית-הספר לפני שנה, הצטרפו שני אחיה הצעירים: נטע (11.5), וגילעד (6.5). אני נשארתי בבית עם מעין בת השנה ועם המון זמן פנוי להרהורים וברורים: מה עכשיו? מה אני רוצה – מעצמי ומהחיים? ואיך? ולמה? וכמה? ומתי?
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה, ולהעשיר את תזונתה.
המשך »"אני בהריון". הגוף יודע, הוא תמיד יודע ראשון, הראש עוד מסרב להאמין.
מתחילות לרוץ השאלות: "זה מתאים?" "עכשיו?" "מתי הלידה?" "קיץ? חם", "חורף? קר להוציא תינוק" ועוד ועוד…
בעצם זה אף פעם לא מתאים ותמיד הכי מתאים.
"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.
אני אמא בהזדמנות. ובהזדמנות זו, אני שמחה לנצל את הבמה המתחדשת של העלון ולשתף את כל חובבי ההזדמנויות. בעיקר את אלה, שרבות מן ההזדמנויות הפוגשות אותם בדרך מתרחשות במרחב המשפחתי.