שנה טובה

עכשו כבר אמצע אלול
ימים של סליחות והזדמנות
להתבונן אחורה, על השנה שחלפה,
מה הביאה עימה;
אלו אתגרים, הזדמנויות,
תהומות ומקפצות –

בשנה הזו אני מרגישה שגדלתי והתבגרתי לאין שיעור.

Continue reading

פריחת אביב של אמהות

חיים נולד באביב, עת פריחה והתחדשות. עצי פרי אשר אגרו כוחות במשך החורף, פרחו וחנטו פרותיהם.

ואני חשבתי שכל לידה דומה לבוא אביב. התחדשות ופריחה אחרי תקופה של צמיחה והתבגרות. אור לידה עוטף את האם בחום, מחזיר אותה לשנות נעוריה.

Continue reading

התנועה לגאולת חפצים

מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים, לחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים, עוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת מהן בובות ומחדשת בגדי ילדים ישנים. אפילו כשהיא קונה משהו חדש מן החנות היא טורחת להסיר ממנו חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את מעשיה כסוג של מוזרות אומנותית. הבגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלושה-עשר שקלים. בזמן הזה אפשר היה לקנות עשרות כמוהו. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה.

אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה בי הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.

Continue reading

גינת קומפוסט

בניין תל אביבי טיפוסי, קומה אחרונה, גינה מוזנחת עקב עצלות כללית, ועקב הנוחיות שבתקנה האוסרת על השקיית גינות. בגינה, עצבות. עצי דקל אימתניים ששייכותם מוטלת בספק. שאריות דשא מתפוררות. אבנים ואפילו קצת לכלוך. אבל אני, מה לי ולגינה? ולגינון? שום כלום. העיסוק המגנן נתפש בעיניי תמיד כבזבוז זמן משווע. אז מה'כפת לי בכלל שהגינה מרופטת?

אכפת. פתאום אכפת. כי אין לי מול העיניים שום התחדשות. הכל עומד על מקומו ולא זז.

הפתרון – קומפוסט. המטרה המוצהרת היא מיחזור, אבל מסתבר שהיא טומנת בחובה את האפשרות לאדמה חיה. כזו שאין צורך לעשות עבורה דבר והיא תצמיח תיאטרון שלם של התחדשות. טוב, אולי קצת מים מדי פעם לא יזיקו.

Continue reading

הרהורי סיום

פעם כשהעלון היה יוצא מודפס על נייר, היינו כותבים את הרהורי הפתיחה בסיום העבודה על הגליון. במשך חודשים היינו "חיים" את הנושא, קוראים עליו, מגלים אותו מבצבץ בעיתון שקראנו, בספר שהתגלגל לידנו, בתוך אחד מארועי חיינו. לאט לאט היה מתחיל להצטבר חומר, והגליון היה מתחיל לקבל צורה, ומתוך העבודה היו נולדים הרהורי הפתיחה שהיו למעשה הרהורי סגירה.

היום בעידן הוירטואלי, הרהורי הפתיחה אינם יכולים להדהד עם התהליך שקרה במהלך העבודה, שנבנה מיום ליום, משבוע לשבוע.

ולכן, כמו שבוירטואלי הכל הפוך, החלטנו לנסות הרהורי סיום.

Continue reading

התחדשות במשפחת האדם או: הכמיהה לילד

מהיכן הם בעצם באים? וכיצד?

לרוב יחידים, לעיתים בזוגות (שלישיות או חמישיות נדירות יותר). בלאט הם חוצים את המרחבים העלומים של העדר הגשמיות, נרקמים בידי המסתורין הגדול לכדי קיום פיזי, ויום אחד הם פשוט ניצבים לפתחנו, בתוכנו.

בתחילה ממשותם מהבהבת בתוכנו בחשאי, נוכחים-נפקדים חליפות. לעיתים הם נמוגים כלעומת שבאו, אבל ברבים מן המקרים, עם חלוף הימים, ממשותם קונה לה אחיזה בתוכנו, גופם גדל, רוחם מצטרפת, והם מבשילים בחשכת הרחם לפרי-אדם חדש. כאלה הם בני משפחת האדם. חשאיים בבואם, ולרוב גם חשאיים בלכתם.

Continue reading

חופש, זכרון ובחירה

בחג הפסח אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים, את שחרור בני ישראל מעבדות והפיכתם לבני חורין. באופן פרדוקסלי, מסר החירות הזה מועבר לנו דרך טקס ארכאי שאותו עלינו לנהל לפי כללים מוקפדים, ובציווי לזכור ולא לשכוח – האין שעבוד גדול מזה?

Continue reading

פסח – הרהורים על חופש, עבדות וחירות

ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.

עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.

נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.

עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?

Continue reading

חינוך?

"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.

כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.

Continue reading