אבל למה אין לך מדיח?

חמותי שואלת אותי את השאלה הזו אחת לכמה חודשים.
בתקופה האחרונה אני עונה: "ככה. כי אני לא רוצה".

פעם הייתי עונה שזה לא אקולוגי, או שאין לי מקום במטבח, אבל נמאס לי לחזור על עצמי, וחוץ מזה, הבנתי שמשהו לא מדוייק בתשובות האלו. לא בגלל זה אין לי מדיח, או אולי – לא רק בגלל זה.

את התשובה המלאה או המדוייקת לשאלה הזו קשה לי לנסח במילים. זה משהו חמקמק, מעודן, שאני מרגישה –יודעת – שיאבד לי, אם יהיה לי מדיח, או מייבש כביסה, או אם תהיה עוזרת בית שתעשה את העבודות האלו במקומי, אם ייעלמו מחיי התנועות האלו, החוזרות על עצמן שוב ושוב – סיבון שפשוף רחיצה, איסוף קיפול סידור טאטוא.

Continue reading

חיבורים

מאת: מיכל גפן

למרות היותי די ג'י 12 שנה, מעולם לא ממש הצלחתי להתחבר לצרוף האותיות האלו :"D.J"

משהו בהם תמיד הרגיש לי קצת קר ומעולם אחר, כשחיפשתי שם למה שאני עושה בעבודתי, המילה מחברת עלתה די מהר. הרי זה כל העניין – את קטעי המוסיקה לא אני כתבתי , הם נמצאים אי שם ואני תפקידי לחבר ביניהם, ובעיקר ביניהם ובין האנשים. אין דבר שמרתק אותי יותר מחיבורים, בכל מקום, בכל תחום, באמנות ובמוסיקה בפרט.

המפגש בין שונים יוצר מתח ועניין שמרגשים אותי עד עמקי נשמתי.

אני תמיד נשאלת לשאלה איזו מוסיקה אני אוהבת, ואני לא חושבת שאי פעם אוכל לענות לשאלה הזו באופן גורף, אופנות וז'אנרים כאלו ואחרים מעולם לא היו גורם שקיבע את נטיותיי המוסיקליות.

כי מוסיקה מדברת או לא מדברת אליי, וזה לא משנה באיזו שפה, באיזו מקצב או מאיזו שנה.

Continue reading

על מה שקרה כשקמתי מהספה

במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.

Continue reading

שנות המחול שלי

סוף סוף קצת שקט ואפשר לכתוב. הילדה נסעה עם אביה ואחיה לחוג בלט. היא לומדת באותו מקום שבו אני למדתי. באותו קיבוץ, באותו אולם. כשליוויתי אותה לשיעור הראשון ישבתי בצד לרגלי סולם ההתעמלות הכפול, שצמוד לקיר הצפוני כבר ארבעים שנה לפחות. איך אהבתי להיתלות עליו הפוך. ואולי בעצם לא העזתי? הזיכרון כבר מתעתע בי. הנה הבר הכפול לאורך הקיר המערבי, וממולו המראה הגדולה. בזמני היתה מוגפת תמיד בווילון קפלים תכלכל תלוי על קורניז מוזהב. הנה הוא עוד שם למעלה, הקורניז, כבר לא מוזהב, והווילון נעלם ואיננו. אחרי השיעור שאלתי את המורה, "זה לא מפריע לילדות להתרכז בשיעור, הראי הזה?" היא משכה בכתפיה וענתה שבאמת צריך לטפל בזה.

Continue reading

פעילות גופנית כמרכז הבריאות

מרכז הבריאות היחידי שמוכר לנו שבאמת מוקדש לבריאות במקום לחולי הוא מרכז הבריאות פקהאם באנגליה. מרכז הבריאות פקהאם היה מועדון שניהלו שני רופאים, שנבנה סביב בריכת שחיה, רחבת ריקודים, ובית קפה. בנוסף, היו שם חדרי-רופא, ומשפחות – לא אנשים יחידים – באו לקבל שם בדיקות תקופתיות כחלק ממכלול הפעילויות שנוצר סביב השחיה והריקודים. בתנאים האלה, אנשים השתמשו במרכז במשך היום ובערבים. הנושא הבריאותי הפך לחלק מחיי הקהילה הרגילים, וזה יצר את הבסיס למערכת בריאות יוצאת דופן.

— כריסטופר אלכסנדר, A Pattern Language

ריקוד כהתעמלות קדמונית

ריקוד הוא פעילות קדמונית. […] בכל תרבות מסורתית אפשר למצוא ריקוד, יחד עם מוזיקה. למעשה, אלה בכלל לא דברים נפרדים. אחרי הכל, ריקודים נערכים לקול המוזיקה. ומאחר שיש מוזיקה בכל תרבות, סביר להניח שהומו ספיאנס הלם בתופים וזימר שירים כבר לפני כ-50,000 שנים בתקופה שבה יצאנו מאפריקה והתפזרנו בעולם. יש ארכיאולוגים שמשערים כי הריקוד קיים יותר ממיליון וחצי שנים, אולי כביטוי ממשי ל״ריקוד החיזור״ שמשמש למציאת שותפים להזדווגות.

כמו צורות אחרות של משחק, הריקוד יכול לשחרר מתחים, להניע אותנו, לאפשר לנו לבלות זמן איכות עם חברים וקרובים, ולשפר את הקואורדינציה, קלות התנועה, והגמישות. כשלומדים סדרה מסובכת במיוחד של צעדים או תנועות, הריקוד דורש קואורדינציה וזכרון טוב. כשרוקדים עם בן זוג, המוח צריך לחזות את תנועותיו ולהגיב בהתאם. כל הדברים האלה הם התעמלות גם לגוף וגם למוח.

— מארק סיסון, התפוח היומי

המחול המחלים

בילדותי ובנעוריי התנהלתי בגופי מתוך אי נוחות שהלכה וגדלה.

כמי שנפשה נוהה בעיקר אחר פעולת הציור, העברתי ימים כלילות כשאני רכונה מעל שולחן כתיבה בבית הורי, או שרועה על הרצפה, למורת  רוחה של אמי, שפסי צבע על המרצפות לא הלמו את תפיסת עולמה האסתטית המחמירה. מאמץ גופני ניכר השקעתי בגמיעת ערכים באנציקלופדיה "תרבות". עד לאחרונה, דרך אגב, התנהלתי בעולם מבלי הטל ספק בתכנים אליהם נחשפתי באותם כרכים כתומים. חצאי אמיתות ואף בדותות מלאות בנוגע לחיי הלאפים, קרתגו העתיקה ונימוסי שולחן באימפריה הרומית היו לי לאות ולמופת במשך שנים רבות.

אך בל נסטה מהנושא. כל פעילות גופנית מורכבת יותר מהנ"ל הסתיימה במפח נפש – משיעורי הבלט נקעה רגלי ומיד לאחר מכן, גם נפשי. רכיבה על אופניים טמנה בחובה סיכון, לא לי, אלא לרכבים הנוסעים בסמוך אלי, שנהגיהם נאלצו לא פעם להחסיר פעימה לאחר שאנוכי, בהינף כידון, המרתי את יחסינו ממקבילים לחופפים.

Continue reading

יסודותיו של הריקוד כטקס – כפעילות גופנית שאינה תלוית מטרה

בתור נער ביישן, אחת התופעות הבלתי מוסברות ביותר בעיני – שנייה רק לגידול שפמים – הייתה הריקוד. כיצד רגע אחד אנשים מהלכים רציניים ותלויי מטרה ממקום למקום – ורגע שני הם מפזזים מחויכים ללא שום סיבה נראית לעין מלבד מוסיקה קצבית המטרטרת ברקע…

Continue reading