1. אחרי שנים של עבודה עם ילדים, מה שנותר לי בעיקר במפגשים איתם זה האומץ לא לדעת. לא לדעת יותר מדי. שזה בו זמנית גם האומץ להאמין וגם לצאת למפגש בידיים פתוחות. המשך »

שמי תמי.
בין היתר, אני אמא לילד אוטיסט.

אבל במשך תקופה ארוכה, לא היה “בין היתר”. אוטיסט זה כל מה שהוא היה, אמא לאוטיסט זה כל מה שאני הייתי. ההגדרה הזו שאבה אותי אליה, וזה היה חדר אפל ומפחיד, נטול דלתות. כל מה שרציתי היה למצוא את הדרך למפסק, להדליק את האור ולגלות שאני במקום אחר.

אני זוכרת את התקופה לפני שבני אובחן. הרגשתי פחד גובר והולך מול ההתפתחות הלא אופיינית שלו. ניסיתי שוב ושוב למצוא אותו בתוך ספרי הדרכה על התפתחות נורמלית של ילדים. לא מצאתי. אבל גם בהגדרה של אוטיזם שבאותם ספרים, לא מצאתי אותו. ההגדרה התפרקה שם להרבה חתיכות קטנות שלא כולן התאימו לו. נאחזתי באותן חתיכות כמוצאת שלל רב: הנה, הוא לא אוטיסט, כי אוטיסטים הם לא שמחים, והילד שלי כל כך שמח.

המשך »

לפני כמה חודשים נתקלתי במודעה קטנה בעיתונות המקומית. מסגרת קטנה בירוק סיפרה כי עמותת "אנוש" פותחת סדנה לכתיבה ביוגרפית בקריית שמונה וכי היא מזמינה אנשים ללוות את הסדנה כמתנדבים. מצורף היה מספר טלפון להתקשרות.

המשך »

הניסויים השונים שנעשו על לחץ קבוצתי חזרו והדגימו שאדם מוכן לשקר לאחרים ולעצמו רק כדי לא להיות יוצא דופן. הוא מוכן להגיד על קו ארוך מבין שלושה שהוא קצר יותר רק מכיוון שעשרה אנשים אחרים (נבדקים שתולים) אומרים שזה כך. למעשה המלה "לשקר" אולי אינה במקומה. חלקם ממש מדמים שהם רואים זאת.

מה קורה לאנשים אלה שגורם להם לעוות באופן כה עמוק את מחשבתם ואפילו את תפיסתם?

חגית התקשרה וביקשה ממני לכתוב משהו על ספר שקשור לצרכים מיוחדים. יש לי מן מדור על ספרי ילדים בעלון. היא שאלה אם ראיתי את הגיליון החדש, ואם זה לוקח אותי לאנשהו. זה לוקח אותי לאנשהו, אמרתי, אבל לא לשום ספר. "אה! כמובן! בכלל שכחתי מזה. אדוה נראית לי ילדה רגילה לגמרי." אז אדוה לא רגילה לגמרי. חוץ מזה שהיא הבת המיוחדת במינה שלי, יש לה סוכרת נעורים. אדוה תכף בת 12, ויש לה סוכרת מגיל שנתיים בערך. היא כותבת, אני כותבת, אבל סיכמנו שנדבר. הנה השיחה שלנו.

המשך »