חיים נולד באביב, עת פריחה והתחדשות. עצי פרי אשר אגרו כוחות במשך החורף, פרחו וחנטו פרותיהם.
ואני חשבתי שכל לידה דומה לבוא אביב. התחדשות ופריחה אחרי תקופה של צמיחה והתבגרות. אור לידה עוטף את האם בחום, מחזיר אותה לשנות נעוריה.
כללי
מאמרים ורשימות
6 במרץ, 2011
5 תגובות
5 תגובות
לפגוש את הכאב
קראתי לפני זמן מה את הרשימה של אורנה למה לסבול? קחי אקמול!. היא כתבה על כאב לב, ההימנעות מכאב, משמעות הכאב… במילים שלה מצאתי הדהוד לדברים שחוויתי בעצמי בשנה האחרונה, ואחרי הרבה זמן של מחסום בכתיבה הרגשתי שדרכן נסללת לי דרך להתחיל לכתוב.
3 במרץ, 2011
15 תגובות
15 תגובות
התנועה המעגלית שלי
להיות לקוי שמיעה זה מאמץ אקטיבי, מעייף, מלחיץ, להקשיב. לקרוא לכל הצלילים לבוא אלי, במין ריכוז מאד נחוש שלא לפספס אף חוט של צליל, שלא יברח למקום אחר.
למשוך אותם בכוח, ואז כאשר הם באים, בבליל של קולות ורעשים, לעבד את הצלילים המוזרים, לשלב אותם עם תנועות שפתיים לא ברורות, להשלים מהרמזים והנתונים החלקיים תמונה מלאה. בליל צלילים שצריך לקשר למלים, מלים שצריך להבין ולקשר למה שמתרחש כרגע בחוץ.
כל זה זה לוקח זמן.
וכך כאשר כולם כבר בדבר הבא והמשיכו הלאה, לקוי השמיעה אומר לעצמו: אה! הבנתי!
מיד מתחיל שוב המירוץ הסיזיפי להבין מה קורה עכשיו, ומי אמר ולמה זה קשור ומה זה אומר לגבי המצב ולגבי עצמו.
22 בפברואר, 2011
11 תגובות
11 תגובות
הורים מלמדים? הצלחה
פעם, בעת שיעור מוסיקה בו אני הייתי אמורה להיות המורה והיה מי שתפקידו להיות התלמיד, הצעתי לתלמיד תרגיל כלשהו שלעניות דעתי ומיטב ניסיוני היה אמור לעזור בקושי מסוים שנתקל בו. הצעתי את הצעתי בלשון עדינה ובנימה רכה, ובכל זאת פניו של תלמידי הצעיר נפלו. ראיתי את העינים נעלמות אל תוך ארובותיהן, את שפתיו נדחקות כלפי מטה, גופו התקשח והשמחה נמוגה מפניו. התכוונתי כבר להפליג בשבח רעיונותי ולהגן עליהם בחום "הרי אם היית יודע לבד, לא היית בא הנה, לכאן אתה בא כדי ללמוד דברים שאתה לא יודע". ידי היתה מונפת לעקוד את תלמידי על מזבח שיעור הנגינה, כשפתאום נראה אלי מלאך: "אל תשלחי ידך אל הנער" וקול מתוק עלה מתוכי ואמר: "אתה יודע, אתה בכלל לא צריך להצליח בתרגיל הזה, רק לעשות אותו."
באותו הרגע הכל השתנה. הוא חזר לעמידתו הזקופה, ארגן את הכלי לנגינה ועשה את התרגיל. ולמרבה הפלא אף הצליח, בקלות רבה לעשות את מה שהתבקש ממנו.
20 בפברואר, 2011
4 תגובות
4 תגובות
בחזרה לעתיד
לפני כשלוש עשרה וחצי שנים נולדה בתי השנייה. הבת הגדולה הייתה אז בת שנתיים.
כתבתי כאן מכתב ליאנה זיניגרד כפי שהייתה בשנת 1996.
…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.
15 בפברואר, 2011
19 תגובות
19 תגובות
סוכר
בסרט המונגולי "דמעות של גמל" ממליטה הנאקה בכר – גור גמל, ומתנכרת אליו. שני ילדים נשלחים להזמין מוסיקאי שינגן לנאקה כדי שתתחיל לטפל בגור שלה. הם גרים במקום מרוחק ויוצאים למסע אל "מעבר להרי החושך". שני ילדים קטנים. נשלחים לבד לערבות הקור של מונגוליה. ההורים שלהם יודעים שהם יכולים לעמוד במשימה. כל חייהם הקצרים עדיין, אך העשירים בנסיון, מכינים אותם לקראת התמודדות עם מה שמזמן להם מסע כזה. מול עניין אחד שהם פוגשים בדרך, הם לא מוכנים להתמודדות: מול תרבות המערב. הילדים פוגשים סוכר, הם פוגשים טלוויזיה, ונשבים בקסם.
13 בפברואר, 2011
תגובה אחת
תגובה אחת
המחנה (במלעיל)
לפני מספר שבועות עמדנו, אלי ואני, לארח מפגש של נערות בחינוך ביתי.
אלי תכננה לקחת אותן אל "המחנה" שהקימו חבריה מהשכונה.
אני החלטתי לערוך איתה סיור מקדים כדי לראות שהמקום בטיחותי, לא רחוק מידי או מלוכלך.
לא ידעתי בדיוק למה לצפות.
ובכן, מספר פסיעות מהמדרכה בשביל קצר בין אורנים, נחו שלושה מזרנים ושמיכה, כסא שחוק, שולחן ישן ודלי הפוך.
מראה שכזה…
10 בפברואר, 2011
5 תגובות
5 תגובות
המישור הוא בעיני המתבונן
לשדה הראייה של האשה המהורהרת עם סלי הקניות, נכנסים שני אנשים.
היא מבחינה בכסא הגלגלים.
המבט המהורהר נמחק ומפנה את מקומו למבט סקרן, שמפנה את מקומו למבט כללי שמתחלף במבט מרחם ושוב במבט סקרן שמשתדל לשוא להיראות אגבי.
8 בפברואר, 2011
5 תגובות
5 תגובות
שיחה מתגשמת ללידה
אני אומרת שלום והיא לא עונה. אני מחייכת. אני רואה שהיא שקועה בשיחה, למרות שאני לא רואה את בן שיחה.
6 בפברואר, 2011
7 תגובות
7 תגובות
התנועה לגאולת חפצים
מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים, לחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים, עוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת מהן בובות ומחדשת בגדי ילדים ישנים. אפילו כשהיא קונה משהו חדש מן החנות היא טורחת להסיר ממנו חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את מעשיה כסוג של מוזרות אומנותית. הבגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלושה-עשר שקלים. בזמן הזה אפשר היה לקנות עשרות כמוהו. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה.
אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה בי הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.